יום חורפי, קריר בחוץ, העצים עומדים ערומים מול הרוח המצמררת,
העלים נשרו מזמן, תמונה חורפית יפה שמעלה נוסטלגיות של פעם, 5
בצהריים...


היום חשבתי על שלומך,
הרבה זמן לא דיברנו.
אולי בגללי, אולי בגללך...
אין זה משנה ברגעים אלו, כי כל שעולה על מחשבותיי
הוא חסרונך.
ולכן, החלטתי לכתוב מכתב, אפילו מצאתי בול מתאים,
מצחיק חשבתי... מעניין למה לא מדביקים יותר בולים.

הבעיה שלי, בלכתוב מכתב כמובן, היא שבדרך כלל  
כאשר צץ בי הרצון לכתוב מכתב, לאדם שלא החלפתי איתו מילה זמן
מה,
לא יוצא לי מטעמי עצלנות או שכחה,
ושאני כן כבר כותבת מכתב אני שוכחת לשלוח, או שאני מתחרטת ברגע
האחרון.
(למי מאתנו זה לא מוכר?)
יש לי ערמת מכתבים, מפוזרים בחדרי, המחכים בצפייה שאשלח
אותם...

ודווקא היום, הצלחתי לכתוב מכתב, ואולי אפילו כמה
שוב עלתה תחושת המוזרות בראשי,
האם אי פעם חשבת שאשלח לך מכתב שאתה כה קרוב?
אחרי שסיימתי את המכתב שמתי אותו בתוך מעטפה, עם בול.
ממש כמו שהמבוגרים עושים.

רגעים מעטים של שקט שררו במוחי...
כמה חבל שאין תיבת דואר בבית הקברות.

"כשתתעוררי לא תראי אותי אני עובר תקופה קשה שרק תכביד עליך,

משהו בי קורא לצאת ולחפש- מרוב כל השקרים שחכתי מי אני.
לראות הרבה נופים קסומים, שוב לטייל, להזרק בלי לפחד ממה שאת
תגידי.
להפרד, להתאבד, להתמסטל, להשתכר בלי לפחד ממה שתעשי לי...
עוד ועוד ועוד אף פעם אל תפסיק, אל תפסיק לחלום!
כשתתעוררי לא תראי אותי באמת שמצטער על המכתב..."
(אביב גפן- המכתב)