נשאבת מטה לעמקי מחשכים,
ללא יכולת תפיסה בזיזים שבולמים.
קשה להבין כיצד נפלתי לבור של יאוש
בכוחות עצמי,
קשה יותר להבין כיצד אצא מפה
בכוחותיי שלי.

כאן שחור מסביב, מהול באפור,
הכל מעושן, חשוך ללא אור.
מגששת בידיי באפילה, לפתח אוויר
איך יוצאים מכאן?

מסרבת להישאר במקום, מתקדמת.
אך כאן בבור האמת לי מתחוורת:  
אני סובבת זה שעות סביב עצמי במעגלים -  
הישועה לא תבוא ממעמקי מיסתרים.

לפתע יד תישלח
תתמוך ותרים,
אעפיל מעלה שוב
אור ושמש לי מחכים.

שם אנשום לרווחה, אחדש כוחותיי,
שוב קרקע מוצקה תחת רגליי.

אך כשאחפש את יד מצילי
לעמוד על קנקנו
ולהודות,
אבין כי מכל הטעויות,
הכי גדולה היא לא להבין כי -
אני היא זאת.