כשהוא מת, בקשו ממני להספיד אותו .
מה קשור? אני? הספד? שלו?
אני אפילו  לא הכרתי את הבן אדם...
אבל ההורים שלו בקשו, ולסרב להם זה לא נעים במיוחד.
פגשתי אותו פעמיים - אולי שלוש ודיברנו בטלפון פעם בחןדש בערך
, מין שיחת חובה שכזו ששנינו כבר חיכינו שנוכל להגיד "טוב...
אני צריכה ללכת ל..." לא חשוב לאן, העיקר ללכת.
ואז אחרי שלא דיברנו רק שבוע אני רואה בפלאפון שלי את המספר
שלו ומתבאסת "fuck" דיברנו לא מזמן מה נסגר?

ואז זה אבא שלו, בוכה לי  בטלפון שדודי נפטר. גם אני בכיתי, נו
מה, עדיין היה ידיד שלי. הבחור היה בן 23 ומת מדום לב.
ב-א-ס-ה. בכל מקרה. ישבתי כל היום ההוא בחדר מנסה לכתוב משהו
שיצליח להביע את מה שאני מרגישה. אבל הדבר היחיד שעבר לי בראש
זה "מה, לא היו לו חברים?". בסופו של דבר שרבטתי כל מיני
שטויות על דף ויצא איזה שיר והייתי די מבסוטה ממנו. הלכתי
לישון ולא הצלחתי להרדם, שכבתי במיטה ואיזו מוזיקה לא קיימת
נשמעה במוחי בלי הפסקה. התיישבתי, פתחתי ת'טלויזיה על ערוץ 24
והסתכלתי שוב על השיר שכתבתי לדודי. פתאום המילים נכנסו לי
למוזיקה ששמעתי וקלטתי, וואלה, אם אני  אשיר את זה בהלוויה זה
יהיה אפילו יותר יפה. אז התאמנתי עד שזכרתי את השיר בע"פ.

הגעתי להלוויה. עברה כל ההתחלה, עבר הספד אחד של האם ואז הגיע
תורי. כולי לחוצה יותר מאי פעם אני מתחילה  כולם מסתכלים עלי
בהלם מוחלט ואני לא מפפסיקה פתאום האמא מתחילה לבכות, אחריה
כולם ואני חושבת לעצמי בוא'נה שיחקתי אותו ברגשניות.
אחרי "ההופעה" המהוללת שלי המשיך הטקס ובסוף כולם הלכו לבית של
דודי. לי לא היה כח, הייתי מספיק נבוכה בהלוויה שלא הכרתי אף
אחד. אז נגשתי לאמא שלו ביציאה והבעתי את תנחומי וכו' וכו'
וכו' והיא מסתכלת עלי מחייכת ואומרת "באמת כואב לך, אה?" ואני
אמרתי "כן" והיא אמרה "כן שמעו את זה בשירה שלך" ואז היה תורי
לחייך ובאתי להגיד תודה רק שהיא קטעה ואמרה "הקול שלך היה
מזעזע ווהזיופים היו נוראיים, אבל אני יודעת, זה רק בגלל
הרגש". אמרתי "כן אבל כולם בכו!". היא אמרה " כן, כנראה כאבו
בכאבך".

כאבו בכאבי? לכי חפשי גברת, אני השקעתי וכתבתי דברים שאני  לא
יודעת אם הם נכונים, זה פשוט יפה להגיד. אוף איזה קריז. אבל
אני אדם מאופק. חייכתי אמרתי כן כואב ועפתי הבייתה.