אש מרומים הציתה את פני המים, מבתקת את פסגות הקרחונים בחרב
להבה כאשר בתשוקה בוערת נמזגו שמיים אל ים, דם בתוליהם
המחודשים מתערבב בשחור פרידתם השוצפת.
אחרוני גלים עוד שיוועו מעלה כמבקשי אופק, אחר התנפצו אלי חוף
בשפל ראש, מבכים את יומם האובד.
ואני צפתי ועליתי בינות לרקיעים מוכי ירח, קימוריי העדינים
רוטטים בצינת הליל, כפלגים נגועי נשיבת רוח.
מדכי הגלים נוצרתי, מבין דמעותיהם המלוחות, מהקצף הלבן שעלה על
שפתותיהם כאשר זעקו קינה אחרונה וגוועו לאלפי רסיסים בוהקים,
מעטרים את החול במרבד כוכבים בני מוות.
בלחש הקונכיות אל האבנים התהוויתי, בזמרתן הגוללת סודות עבר אל
אוזניו הערלות של הנצח, באוושת הרוח בסדקיהן השחוקים ממלח
ושנים.
בליבם של אוהבים נבראתי, החותמים בבקבוק את נתזי אהבתם האובדת,
המשולחת אל חסדי פוסידון.

לב הים עצר פעימותיו כאשר מתוך שחור מעמקים רדופים נמשיתי, אור
כסוף מצית את שערי במסתורין המאפליה. אדוות קלות נטוו סביבי
בשחרר האוקיינוס נשימתו הרכה, מציף בשטף גאותו את גדותיו.
עורי השקוף התמזג בטוהר המים הצלולים כאשר ניצבתי בינות ליל
לתאום השתקפותו, ושפתי הנוטפות נפשקו אל תוך חשכת יקום, קוראות
אל הקסם שבמצולות.
שברי הספינות זעו מתוך שינתם הטרופה כאשר קולי נישא אל
המרחקים, והדי רפאיהן פיזרו אנחתם אל הכפור. חבלים מרקיבים
הלמו בפראות בצוקים הגבוהים למשמע שירתי, מייחלים לאנדרומדה כי
תשוב, והגלים נשתברו אל ירכתיהם בכוח פראי, כמנסים לגבור על
מילותי, על כיסופיהם הנושנים.
זמרתי האצה את זרימת הנחלים, מעניקה להם דופק רגעי עת התמזגו
לאחד, מלווה את מלמולם הכבוש עת דעכו לרגלי. נטפיהם הקרים נתלו
בעורי, וגופי נמהל במחולם האיטי כאשר חלחלו אל שפכם בקרשנדו
מותם.

האלמוגים לטפו את ירכי כאשר רקדתי, נכרכים סביב תעתוע בבואתי
המתפתלת בממלכתם, מבקשים ללכדה בדממת חייהם הנצחית. המעמקים
חפנו אותי ברוך, לוחשים באוזני אשכבות טבועות עת זעקתי אליהם
בקשתי.
המים החלו גועשים סביבי ומערבולות עטפו אותי, מושכות אותי אל
מסתריהן. שקעתי אל חובן בהרמוניה ערפילית וחול לבן שצף סביבי
כאשר הקרקעית אחזה לרגע בזרועותי האוהבות.
המשברים מיהרו לחטפני אליהם בשנית, נושאים אותי אל פני המים
בשטף ידיהם, מלווים אותי בכשף בועות שווא. הים שקט כאשר עליתי
ממנו, מנפצת בשלכת רסיסי קריסטל את חלקות זרמיו, והגלים נפקחו
לרגע, מעניקים לי את מתנתם.

תל אדירים אחרון עלה מבין הים הרוגע, חובק בלהבותיו הקרות את
הלך המצולות, אז נדם באחת, מותיר את שבוי זעמו על הקרקע הלחה.
עורו המוכסף הבהיק כנגד שמי האפלה כאשר הוטל על השונית הבודדה,
וגופו רטט בצינה בלתי מוכרת עת עטפו הערב. הסלעים התנשאו
כשומרים מעליו, מלווים את מלכם הנלקח ממולדתו, המובא אלי.
בעזבון בוהק נסוגה גאות, והגלים השפילו ראשם למצוותי האילמת.
הצוקים קדו לי, מוסרים את פקדונם לידי, וטביעות רגלי ברקו
בטיפות נמוגות עת קרבתי אל יבשה, אל בנו הנטוש של האוקיינוס.

הנחתיו על החוף, בארמונותי הזהובים מעפר, בינות אוצרות הסחף של
ממלכתי.
לאטתי אל אוזנו המיית מי תהום ואצבעותי ארגו זרמים בשערו
הרטוב, מכוסה האצות. חיממתיו בלהט אדמה, המכה בלשונות אש
במעיינות החמים, מבעירה בהם כבשן דמעותיהם באין רואים.
צריחי טירתי נצצו בדמעות חול, נוטפים אל הארץ השוממה בבכי
תחייתם עת עפר ניתק ושב אל עפר, ולגונות קטנות עיטרו את מקום
מנוחתנו, ניזונות מהמים הזולגים מבשרנו.
אחזתיו בזרועותי, שפתי מעניקות לו מן הרטיבות המבורכת ממנה
נלקח, ורוח שברירית כיסתה את פניו בפלגי שערי. החול המלחך את
משכבו נשטף אל כף ידי, מותיר בה צדף משונן לאחר שהתפזר אל
הקרה, ועבים סמיכים כיסו את פני הלבנה עת הכשף נכנע אט למגעי.

פיו נחתם כאשר אט פשטתי עורו מעליו, חוד הצדף נושק לבשרו
ברכות. עיניו נעצמו בעצבות אוורירית עת הפך לבשר ודם, עת הוסרה
מעליו קליפת האלמוות. מפלי נשלו החיוורים אפפו את גופו, זנוחים
כשאריות נצח הקורם גידי אנוש. אצבעותי הדקות טוו את נשימותיו
מעל חזהו, מזרימות חיים אל ליבו ההולם את פעימותיו הראשונות,
וכאבו האילם פעפע דרך עורקיו אליהן כאשר נטש את קסמו, כאשר הפך
לשלי.
חפנתי הוויתו בידיים רוטטות עת רוח פרצים חטפה פיסות הנשל
השכוח אל מחוזותיה הנעלמים, עת מים ועפר חברו במחול אקסטטי
למקשה אחת.

טיפות גשם שלוות נקוו אל פניו, רוחצות בעדנה את שפתיו הצרובות.
אצבעותי רפרפו מעל עפעפיו, הסבוכים כערבי נחל על גדת אגם נסתר.
למגעי העדין נפקחו עיניו, מכתימות בתכלת שמיים את שחור הצל,
ודלתות פיו נפרדו במעט, בהשתאות שוקטת. לרגע נלכד בעיני
כמהופנט, לוגם את דמותי אל קרבו.
אז גאות דמו נסוגה באחת, נשברת אל קול זעקתו השסועה, ובחרדה
הבטתי כיצד כחול המעמקים בעיניו הופך לקצף לבן, עיניו האנושיות
אינן מסוגלות לשאת את מראה היופי הטהור.

עננים אפורים שטו ממעל, קורעים את הרקיע בקולות אימים, ממטירים
תוגה על היקום האפל.
גופו נרעד בכאב כאשר אספתי אותו אלי, ועצב עכור נשטף אל איי
הזכים.
זעקתי קינת סערה אל השמיים הקודרים, מלח זולג על פני בנהי
שטפון כאשר הטבעתי פני בכתפו, וליבו הלם בפראות את מקצב המטר
היורד, הממיס ארמונותי בכוח אדירים. מימי השוצפים הוטחו אל
שרטון הנכאים הפראי והכפים העצומים לא טמנו בחובם תקווה עבורי
עת שבתי אל מרחבי ההבל, אל האדים העקרים.
הצדפים חתכו בכפות רגלי עת קרבתי אל מולדתי, מטחי שמיים וארץ
מתמזגים בנפשי הדואבת.

הנחשולים זינקו אלי לקבל אותי אליהם, וזרועותיו עוד אחזו בי
כאשר משכתיו אל הים, אל שכרון מעמקי.