עיני אודיסיאוס ניתנו לי לראות
את אשר היקום לו עיוור -
עורה של נימפה, אנחת הרפא  
פרי בטנו של ירח חיוור.
אז חפנתי בתלות והלילה כיסה
תום לבוש אפר ושק
ליקוי מאורות, דמעת הנרות
נמוגו בחלב הדק.
שוב ניצת אז הקלף בזיק המוזהב
זעמי ניתז בשלכת
כנפי מרקוריו, וקסת של דיו
בלהט החרב מתהפכת.
נחשים, כמדוסה ללא בבואה
התפתלו במשיכת המכחול
תכריכי תודעה, איקונין ישועה
שירת אקו כלואה בבת קול.
ומתק לאקוני שוב על שפתיי
וצלילי ייסורים נרדפים
כוכב שחר שיתק, בעוד בוקר ביתק
תווים נרעדים ושקופים.
ורציתי לשלות בידיים כלות
זכרונות במרחק נגיעה
בעודם צוחקים בשכרון מעמקים,
צפים שוב באינדיגו שקיעה.
בברק ממורק בזלת ליבי
אז שקעה בלבת אדמתי
ולא קודש צלובים, ולא דם הכרובים
יסיטו את שחור נשמתי.