שלשום בערב,  הלכתי לי בכל העיר. הייתי יחפה, ולא רק זה- בנוסף
הרגשתי שאני עירומה, כולם הסתכלו עליי במבט כזה של "לכי תמצאי
לך בית", הכרתי את המבט הזה, גם אני נתתי את המבט הזה להומלס
ששוכב בכניסה לבנק בדרך לבית הספר.
לכל בנאדם שנתן לי את המבט הזה החזרתי מבט שמבחינתי אמר "לכו
תזדיינו, מה אתם אומרים לי למצוא לי בית?!"

יש לי בית בדיוק כמו לכולם - יש לו ארבעה קירות, דלת וחלונות,
ואני לא גרה בשכונה הענייה של העיר, אבל שלא תחשבו - אני לא
איזו טחונה, אני ככה - בממוצע. בבית יש לי בגדים, ויש לי
נעליים, אתם פשוט לא מבינים שבית זה לא מספיק, אתם פשוט כל כך
חומרניים. בית זה לא מה שחסר לי, ובטח שלא בגדים או נעליים.
חסרים לי דברים אחרים, דברים שכסף לא קונה...
אתם מבינים?! אני לא יודעת אם כן או לא, אז בשביל להסיר כל ספק
אני אסביר לכם בדיוק מה חסר לי.

חסרה לי התחושה הזאת של לתרום משהו, שיידעו שבאמת איכפת לי, כי
באמת איכפת לי וחשוב לי!
חסרה לי פינה קטנה כזאת, לא בהכרח בבית, שאני אוכל לשבת בשקט,
ולבכות שם, ולצחוק שם, ולהתאהב... שם...
חסר לי זמן כדי לנצל את החיים, אני יודעת שאני בסה"כ בת 14,
אבל הזמן זז מהר מדי, אני לא מספיקה לעצור לרגע ולראות את
העולם שאני חייה בו לראות את הטוב שבו, ללמוד מהטעויות שבו.
ואתם יודעים מה הכי חסר לי?
חסרה לי התחושה שיש עוד מישהו חוץ מהמשפחה שלי ומחברות שלי
שאוהב אותי. אתם מבינים מי זה המישהו הזה? נו, הבנאדם הזה,
הידיד שחסר לי כל כך, שאני חולמת עליו למרות שאין לו זהות,
לפחות לא במקרה שלי...
וכל הקטע שחסר לי מישהו נורא מוזר לי, כי אף פעם לא היה באמת
מישהו כזה, אז מאיפה לי לדעת איך זה התחושה שיש? ואיך זה שאני
מרגישה שחסר לי?!
אבל אתם יודעים מה? זה לא משנה למה זה מוזר ולמה זה ככה -
העיקר שזה כואב.