"אהבה זה כמו במבה, גם אחרי שנגמר יש טעם של עוד."

עד שנכנסת לחיי, לא הבנתי את המשפט הזה. אני זוכרת איך שבימים
קרים, היינו מדברות ואפילו שלא היית לצידי, הרגשתי את חום גופך
איתי, וכבר לא היה לי קר. אני זוכרת איך שצחקנו בזמנים קשים,
על כל דבר שרק יכולנו לצחוק עליו, ואיך עודדנו אחת את השניה
להמשיך הלאה, כי יש למה להמשיך. חלמנו כבר על בית, עם חצר
וחלון גדול שפונה לים.
היה את הירח שלנו, שתמיד הקשיב לנו, שברגעי קושי ומצוקה וחוסר
ודאות, היינו פונות אליו, ובימים שלא יכולנו לדבר מסיבה זאת או
אחרת, אני זוכרת שהיינו פונות לירח, בתקווה שהוא שומע ומעביר
לשניה. אני גם זוכרת שכל הסיפור של הירח החל בכלל מאותו היום
שהודיעו לאבי שהוא סיים את המבחנים ובעוד כחמש שנים הוא יצא
בחללית חדשה לירח.
אני זוכרת שהבטחנו זו לזו, שלעולם לא ניפרד, לעולם! אני זוכרת
איך ישבנו על ההר, עירבבנו את דמינו ונשבענו זו לזו בטיפת הדם
שאיחדה ביננו, שלעולם לא נעזוב.

אבל כנראה שכשהלכת לא זכרת אותי, ואני זוכרת שבאותו הלילה
שאחרי יצאתי מהבית וצרחתי. צרחתי על הירח. צעקתי עליך, זעקתי
אליך. הייתי זקוקה לך. באותו היום הייתי שבורה. מבית הספר כבר
לא היה אכפת לי, חיי נהיו ריקים ואת לא היית שם, את עזבת.
כנראה שלעולם לא תסתכלי על הירח שוב ותדברי אלי, וכניראה
שלעולם לא תתפללי לשלומי לפני שתלכי לישון שוב, כי את כבר לא
כאן.

באותו לילה גשום  גם אני ניסיתי לעזוב מבתוך סערת הרגשות. לא
ראיתי את הסיבה להמשיך, אך עצרו אותי.
כעסתי, הו יקירתי, כמה כעסתי, צעקתי, צרחתי ובכיתי הרבה. כמו
ילדה קטנה וכעוסה שלא קנו לה את מה שרצתה, כאבתי. התפרצות זעם
גדולה עברה בי בבית החולים הפסיכיאטרי, כשאשפזו אותי באותו
הלילה. רציתי להרוס, להרוס הכל, שלא ישאר זכר מכלום.
בבית ארזתי את כל הדברים שנתת לי, את כל הדברים שנתתי לך וחזרו
אלי באותו היום כאשר אבי הודיע לי שעזבת אותי, ושכנראה היית
רוצה שאקבל את אלו בחזרה. ארזתי את התמונות שלנו, את התמונות
שלך, ואת כולם קברתי ביום למחרת, "ביחד איתך". אבל מעולם לא
הצלחתי לקבור את הירח איתך, הירח תמיד הזכיר לי שם, שאת היית
חשובה לי יותר מכמה תמונות מטופשות.
בבית החולים לא הבינו דבר אחד, שרציתי שיצילו גם אותך.

אינני בטוחה למה אני מספרת לך. אולי בגלל שאני מעולם לא זכיתי
לדבר איתך לפני שהלכת, אולי בגלל שרציתי לחבק אותך לפני
שניפרד. אולי כי היה לך קשה ואני יודעת שלא הייתי שם, כניראה.
אני רק מקווה שהיום, ברגע שאניח את המכתב בתוך הקופסא הקטנה של
אבי, וברגע שהוא יניח את המכתב שלי על הירח, אולי סוף-סוף
תשמעי, אולי סוף-סוף תחזרי אלי שוב.
אני עדיין אוהבת ואני סולחת, אני באמת סולחת לך. כבר לא אכפת
לי שעזבת אותי, העיקר שתחזרי אלי, אני רוצה אותך, אני צריכה
אותך.