אני ואודי נוסעים לת"א אחרי סופשבוע פרוע בב"ש.
אודי כבר עם שביזות יום א' בגלל העבודה שלו ואני עם שביזות יום
א' בגלל שאין לי עבודה והחיים שלי מתגלגלים לתחתית שכל פעם
מתגלה כיותר עמוקה.
בעודנו עסוקים בטחינה מחשבתית אישית ובהתמודדות עם שאריות
הגראס בראשינו הסלולרי של אודי מצלצל והוא עונה בדיבורית:
-שלום (בנחמדות כי אולי זו בחורה).
-כיף יא אבו איאד (במבטא ערבי ובקול מהוסס).
-סליחה זו טעות (בחורה זה כבר לא יהיה).
-מה (הודות לאיכות השמע הנפלאה בסלולרי).
-טעות טעות (הוא בטח לא מבין טוב עברית וגם לא שומע טוב אז
נצעק פעמיים).
-אתם יהודים (האסימון נפל).
-כן (גאווה להיות יהודי, לא?).
-אתם על הזין שלי! (אינסטינקט).
-נו, התקשרת אלי כדי להגיד לי את זה (בתמימות אמיתית וכנה
תוצרת אודי).
-לא, אני מחפש חבר שלי ולא מצאתי אותו אז הגעתי אליכם
(בפשטות).
-אה, טוב אז להתראות.
-סלאמת.
מוסר השכל 1
העיקר שיהיה דו שיח.
מוסר השכל 2
כנראה שכולנו כבר השלמנו עם הזכות ההיסטורית של העם הפלסטיני
לקלל אותנו.