מסביב לגן הילדים שלי ברחוב בן יהודה יש חצר גדולה, ויש בה
ארגז חול, עצים, אבנים וסלעים. גם כמה משחקים. קוראים לזה גן
של  "ארגון אמהות עובדות" ואמא אומרת שזה גן לילדים שהאמהות
שלהם עובדות קשה מאד. בגן אוכלים כל יום ארוחת בוקר, וגם
צהריים ואחרי זה שוכבים לישון בשורות ארוכות של מיטות  מתקפלות
מבד קשה, בצבע חום, בלי סדין, וזה מחוספס על הפנים.  בשעה
ארבע, באות האמהות לקחת אותנו הביתה. ביום ששי באסיפה של קבלת
שבת, הגננת עוברת לפני כל הילדים עם קופסה לבנה, מלאה
בסוכריות, שנראות כמו פרחים קטנים בכל מיני צבעים, וכל ילד
בוחר סוכריה אחת לכבוד שבת. לסוכריות האדומות יש ריח של פודינג
והן צובעות את הלשון והשפתיים באודם כזה, כמו שיש לאמא בארנק.
אני מקבוצת הבוגרים, שצריכים להתנהג כמו גדולים ולהשאיר את
הסוכריות האדומות לקטנטנים. אני בוחרת סוכריה ירוקה ורועדת לי
היד.

הרבה זכרונות יש לי מהגן של מילכה, גן ארגון אמהות עובדות.
ביליתי שם שנתיים ימים. אני זוכרת היטב את כל הפינות, גם את
השער, הגדר והספסל תחת עץ החרוב הגדול.  

היום יש לי יום הולדת, אני בת ארבע. אמא אומרת שאני כבר ילדה
גדולה. אני בחצר, בונה את הארמון שלי בארגז החול והולכת עם דלי
קטן להביא מים מהברז בפינה, כדי להרטיב את החול שכל הזמן בורח
לי לצדדים. פתאם אני רואה את מילכה הגננת משוחחת עם איש אחד.
אף פעם לא בא ככה איש אל הגן באמצע היום לדבר עם מילכה. הוא
ג'ינג'י.  הוא מסתכל עלי, גם מילכה מסתכלת עלי ואחר כך מראה
עלי באצבע. בבת אחת אני יודעת שזה הוא. זה אבא שלי שנעלם מזמן.
הפנים שלו אדומים, הפה שלו מכווץ, מפחיד, כאילו שאין לו
שפתיים. הבטן שלי כואבת פתאם. מה קרה שהוא בא הנה? כבר הרבה
זמן הוא לא בא אלי, הרי אמא לא הרשתה לו. בכלל כמעט שכחתי
אותו, אמרתי לכולם שאין לי אבא. אמא כל כך תכעס שהוא בא.שמעתי
שהיא אמרה פעם לסבתא ש"זה יהיה סוף העולם". מה זה סוף העולם?
מילכה קוראת לי עם היד שלה לבוא אליהם. הנה זה הסימן שזה נכון.
בטוח שזה באמת הוא. הרגליים שלי רועדות, והבטן שלי נופלת למטה.
אני חייבת לברוח. הרי אסור לי, אסור לי. אם אפגוש אותו משהו
נורא יכול לקרות. סוף העולם. אולי אמא תעלם, אולי כולנו נמות.
אולי, אני לא יודעת. אני רצה מסביב לבית שהוא הגן שלי. הכי מהר
שאני יכולה. אני זורקת את הדלי הקטן. קשה לי לנשום. אני בורחת
כי יכול לקרות אסון. המפלצת הג'ינג'ית הזו שאין לה שפתיים
יכולה להרוג אותי. אני שומעת שמילכה ורבקה העוזרת רצות אחרי.
מילכה  לא מבינה למה אני בורחת, היא קוראת לי, הן בטח רוצות
לתפוס אותי. הן רוצות להכריח אותי להפגש אתו. אבל אני יודעת
שאסור. אסור שיהיה סוף העולם. אני לא אתן להן לתפוס אותי, ואני
גם לא אגלה להן מה יכול לקרות. אני רצה מסביב, ואין לי איפה
להתחבא. אולי מתחת לעץ החרוב? אבל לא - הנה הן באות ישר מולי.
אני לא יכולה להשאר מתחת לחרוב הגדול שאני כל כך אוהבת.  אני
רצה בחזרה. והן שוב באות מולי. מילכה לא מבינה שאסור לעשות כזה
דבר לאמא.  אמא קודם תצעק עלי, ואחר כך היא תבכה ואז יבוא סוף
העולם. ואני רצה שוב לכוון ההפוך, רצה ורצה, כבר אין לי כוח,
אני נופלת על אבן גדולה. יש לי דם בברך ואני בוכה.

מילכה מגיעה אלי, מרימה אותי, ואני מתפתלת וצועקת "אני לא
רוצה" והקול לא יוצא לי. למה מילכה לא מבינה לבד? היא מושיבה
אותי בצד בזהירות ומסמנת משהו עם היד לאיש הזה, הג'ינג'י, שהוא
אבא שלי. היא ניגשת אליו, לוחשת לו משהו באוזן והוא נותן לה
חבילה קטנה עטופה בניר אדום עם סרט זהב, שהוא החזיק כמו ספר
מתחת ליד שלו, והולך. יוצא מהשער. איננו.

מילכה מבקשת מרבקה העוזרת שתשים את החבילה האדומה עם הסרט בצבע
זהב בארון למעלה. ואז היא שמה לי יוד שורף סגול על הפצע בברך.
אני שמחה שהכל נגמר. אחר כך היא הביאה את הקופסה הלבנה של קבלת
שבת, ומותר היה לי לבחור סוכריה אדומה, שהיה לה ריח של פודינג
וטעם כל כך מתוק.

כל הילדים ישנים במיטות המתקפלות עם הבד החום, הקשה. גם אני
שוכבת על המיטה, השמיכה דוקרת לי בגוף ויש לה ריח של אבק. אני
מסתכלת על התקרה וסופרת שם ארבעה זבובים שחורים על הקיר ושוב
פעם סופרת אותם מההתחלה.  
מילכה קוראת בשמי. אני הראשונה שבאו לקחת אותי. מה קרה? תמיד
לוקחים אותי האחרונה.  אמא שלי עומדת שם, בסוף המסדרון, היא
מביטה בי. העיניים שלה אדומות. היא כבר בכתה, היא כבר יודעת...
מילכה מסתכלת פעם על אמא ופעם עלי ושותקת. אני רוצה שאמא תדע
שהייתי ילדה טובה, שלא גיליתי כלום ושלא עשיתי שום דבר רע, שלא
תפחד ושלא תכעס ושלא תבכה. שלא יבוא סוף העולם.  נתתי לה יד,
לאמא. ונשארתי לעמוד.  
"אני רוצה את זה"  אמרתי למילכה והראיתי לה עם האצבע על הארון
למעלה. מילכה הבינה מיד והורידה לי מהארון את החבילה העטופה
בניר אדום עם סרט זהב. אולי ממתקים יש שם או משהו אחר נפלא,
בשבילי. אני שוכחת לרגע ומושיטה את היד השניה לקחת את המתנה
שלי ואז אני מרגישה משיכה חזקה אחורה. אני נופלת והכתף שלי
כואבת. מה עשיתי? בטח זה משהו נורא, אני חושבת.

"את לא תקבלי שום דבר!"  צועקת אמא שלי.
   
מילכה פתחה עוד יותר את העינים הגדולות שלה והסתכלה על אמא.
היא החזירה את החבילה האדומה עם סרט הזהב לארון למעלה.

אמא ואני הולכות הביתה ושותקות. כשהגענו כמעט אל הבית, שהיה
בסוף העליה, שמעתי את אמא בוכה ואומרת "את רואה מה שאת עושה
לי".