תחנה:

ישבתי בתחנה עלובה ומצחינה ובהיתי בפרסומת למשחה חדשה להלבנת
שיני הנפש. ואז הגיעה אישה ובידיה שקיות ומזוודות. היא נראתה
אבודה.
האישה הניחה את השקיות על רצפת התחנה המזוהמת, התיישבה לצדי
ונאנחה. היא התבוננה בי קצת ושאלה:

"סליחה החיים עברו"?

אמרתי לה שעדיין לא ושגם אני מחכה להם.
האישה המשיכה להתבונן בי, ואני המשכתי לבהות בפרסומת.

"את מחכה להם כבר הרבה זמן?"

הנהנתי בראשי בחיוב, האישה המשיכה לבהות בי ואני ניסיתי להתעלם
ממנה.
"את יודעת אם הם מגיעים לאנשהו?"
הסבלנות שלי התחילה לפקוע והגבתי בעצבנות קלה:

"תלוי איפה בלאנשהו, לאנשהו זה רחוב ארוך".
האישה נאנחה :

"אני צריכה להגיע לרחוב לאנשהו, פינת המשמעות"
אמרתי ביובש שאני לא יודעת ושהיא תצטרך לשאול את הנהג.
האישה הוציאה מאחת השקיות מנה של סביח ביתי עמוסה בחלומות
והתחילה לאכול ברעבתנות.
התבוננתי בה רעבה ואכולת קנאה, האישה הבחינה במבטי והושיטה לי
את המנה:

"רוצה ביס"?
הנדתי בראשי לשלילה והסמקתי.

"קחי מותק, אל תתביישי"
זה היה סביח מעולה, יותר טוב אפילו משל עובד.
האישה התבוננה בי בגאווה:

"טעים לך?"
הנהנתי בראשי בהתלהבות ושאלתי איך היא עושה את זה.
האישה התבוננה בי בסיפוק:
"הסוד זה בחלומות- צריך לחתוך אותם ערב לפני ולהקפיא אותם
ללילה שלם".
חייכתי אליה בהכרת תודה, האישה הוציאה מפית והושיטה לי ואז
חזרה לנדנד:

"תגידי החיים זה של דן או של אגד"?
אמרתי לה שאין לי מושג, היא המשיכה להתבונן בי בחוסר אונים.

חייכתי אליה: "מה זה בעצם משנה"?

האישה שתקה והמשיכה להתבונן בי. המבט שלה העיק עליי,
לפתע שמעתי את רעש החיים. הם היו עמוסים באנשים, התרוממתי
במהירות ממקומי , האישה המשיכה לשבת:

"הנה, החיים הגיעו".

האישה המשיכה לשבת ולא הגיבה:

" בואי אני אעזור לך עם הסלים".
האישה לא ענתה לי והמשיכה להתבונן בחיים שהתקדמו לעברנו ואז
סיננה בשקט ובעצב:

"תעלי את".

התבוננו זו בזו דקה ארוכה, החיים המשיכו להתקדם לעברנו, שאלתי
בדאגה :

" את בטוחה?"

האישה הנהנה וחייכה אליי חיוך קטן:

" אני כבר אחכה לחיים הבאים".

החיים נעצרו, בגלל העומס הנהג פתח רק את הדלת האחורית, השתחלתי
פנימה,העומס היה בלתי נסבל , והריח היה דוחה וחמוץ. הנהג סגר
את הדלת האחורית .
נופפתי לאישה לשלום אבל לא נראה לי שהיא שמה לב, היא המשיכה
לבהות בחיים במבט עצוב.