מוקדש לחבר טוב...
       

אתמול הכל עוד היה טוב יותר עדיין לא ידעתי כלום, חזרתי
מהבדיקות של אמא ישר לביצפר. אני לא יודעת למה רציתי לבוא
איתה, היא לא התלהבה כל כך מהעניין אבל באותו בוקר פשוט הרגשתי
מחוייבת למצב שלה. למרות שנורא נורא רציתי לחזור הביתה אימא
אמרה שכדאי מאוד שאני אלך ללמוד קצת.
דמעה אחת ירדה מעינה. ואני ראיתי את זה. אני לא רוצה שהיא
תבכה, זה תמיד מכאיב גם לי.
בביצפר הכל היה כרגיל, שום דבר חדש. היה לנו עוד בוחן במתמטיקה
ושיעור ספרות היה ממש משעמם. כרגיל.
למדנו עוד סיפור של צ'כוב וכתבנו שוב קצת יותר משיד אדם במצב
נורמלי מסוגלת לכתוב.
"אל תשכחו את שיעורי הבית" היא אומרת.
זה היה יום רגיל ביותר, רגיל עד חשוד. חשוד מידי. אני לא
העליתי על דעתי אז שזה כל כך מוזר שהיום הזה כולו עובר על
מימיי מנוחות.
אכלתי בקפיטריה, שתיתי בברזייה, אפילו הצלחתי לתפוס תנומה קצרה
של עשר דקות בהפסקה הגדולה בפינת עישון, שמה מאחורי ביצפר.
בשיעור ספרות השני באותו היום כל התלמידים עשו סנסציה גדולה
מאוד מחייל שהיה תלמיד של המורה לספרות שלנו. ואז הם גלשו
לסיפור על מורה ואיזה תלמיד שעשו משהו שהם לא היו צריכים לעשות
לפני חמש שנים בערך כשהיא עבדה בביצפר, שטויות זאת אומרת.
מוריה, הפרחה הזו חייבת לצעוק כמובן, אף פעם לא הבנתי למה
פרחות כל כך אהבות לצעוק למרות שהשאלה עלתה במוחי מספר פעמים
במהלך השנה מאז שהיא עברה לכיתה שלי.
זה קרה בשיעור ספורט בדיוק כשרצנו. היינו עם הבנים בשיעור
ספורט, זה היה מאין שיעור מעורב שכזה.
הם שיחקו כדורסל ואנחנו היקפנו את האולם בריצה, לחימום.
בשני הסיבובים הראשונים עוד הצלחתי להתרכז. חשבתי רק על הפס
הדביק הצהוב שהיה מודבק לכל אורך אולם הספורט, הקיף אותו כשם
שאני הקפתי אותו באותו הרגע בריצה. התרכזתי בו. רצתי ובהיתי
בו-זמנית ברצפה.
זה קרה בערך באמצע הסיבוב השלישי שלי. הרמתי את הראש לרגע כדי
לקחת נשימה עמוקה, לחמצן עוד טיפ טיפה את הריאות שלי, שיזרום
עוד קצת חמצן בדם.
נתתי מבט באור שבדיוק הסתכל עליי וקרץ לי מאין קריצה מצחיקה
כזו.
זה היה באותה השניה שהרגשתי שמשהו חודר לי לתוך המוח וגדל שם.
והמשהו הזה, הוא הכאיב לי.
נפלתי על הרצפה, בהתחלה כולם המשיכו כרגיל, חשבו שפשוט מעדתי.
עד שאור שם לב כנראה שאני לא נושמת.
אמבולנס פינה אותי לבית החולים. אחד גדול כזה עם פס כתום בשני
הצדדים. אור בא איתי לבית החולים, לא יודעת למה.
אחרי שכבר חזרתי להכרה ואחרי שכבר הייתי מסוגלת לנשום בעצמי
הגענו לבית החולים, אימא ואבא כבר חיכו לי שם.
אבא נראה עצבני מאוד, לעומתו אימא הייתה לבנה להחריד.
בית החולים שחרר אותי כמה שעות מאוחר יותר, לא הייתה סיבה
צודקת לאשפז אותי והבדיקות המוקדמות כולן הראו שמצבי תקין. אבא
הסיעה את כולנו הביתה אותי, את אימא ואת אור שנשאר איתי כל
אותו הזמן בבית החולים.
אור הוא אחד החברים הכי טובים שלי ואולי החבר הכי טוב שיש לי
בכיתה, החבר היחיד שיש לי בכיתה. לצערי הרב אני לומדת בכיתה
שלמה של יאפים שמאוד עסוקים בעצמם. לפעמים אבא אומר לי שעצם
הסלידה שלי מהם הופך אותי לסנובית בגלל שהם מנסים להתקרב אליי
אבל הם רואים את ההתרחקות שלי על שפת הגוף שלי. אני תמיד עונה
לו הם כל כך עסוקים בעולם הפנימי ה"עשיר" שלהם שאני לא בדיוק
מעניינת אותם.
אור בא אליי הביתה ישר מבית החולים, גם כי אימא ביקשה ממש יפה
וגם כי היא שחדה אותו עם פיצה חמה והוא הסמיק ונענה. אור לא
בדיוק הסמיק, בכל אופן קצת קשה לראות כשהוא מסמיק אם בכלל,
בגלל שהעור שלו קצת כהה.
באותו הלילה אור ישן אצלי ואתו הלכתי לביצפר. היה ממש נחמד
לישון ביחד,  אני מאוד אוהבת להיות אתו. ראינו סרט עד שעה
מאוחרת ושנינו נרדמנו על הספה.
למחרת היה יום ארוך מאוד וגם משעמם מאוד. את היום פתחנו בשיעור
לשון, אני שונאת את שיעורי לשון. לא בגלל תוכנם של השיעורים
אלא בגלל שהמורה בעקיפין מבקשת מאתנו לחשוב שלשון זהו המקצוע
היחיד בעולם ורק בשבילו אנחנו בכלל מגיעים לביצפר. לאחר מכן
היה עוד שיעור לשון ואז עוד אחד. שלוש שעות מוגזמות, ביום אחד
מוגזם.
אחרי שלוש שעות מייגעות להחריד הייתה שעת מחנך או שעת חברה אם
תרצו. המורה שלנו החליט לקיים אתנו שיחה בנושא " ילדים החולים
במחלות סופניות והסיבה לנידויים מהחברה". המורה שלנו מאוד אוהב
לקיים דיונים כאלה, כל דעה שתביא לפניו הוא יטען אחרת רק על
מנת לחמם קצת את השיעור.
באמצע השיעור נכנסה היועצת לכיתה.
"אפשר את שירן בבקשה?"
קמתי אליה.
"עם התיק בבקשה חמודה" היא חייכה אליי מאין חיוך מתנצל שאולי
בא להסביר למה היא לא יידע אותי במידע הזה כבר קודם.
"מתוקה..." היא אמרה לי מספר שניות מאוחר יותר במסדרון מחוץ
לכיתה.
"כן?!" ניסיתי לשדל את עצמי לדבר בדרך הכי מנומסת שיצאה לי.
"גשי הביתה בבקשה. הרגע הודיעו לי שאמך התמוטטה בבית לפני
רגעים מספר, היא בבית עכשיו. אולי עדיף שתלכי לראות אותה".
היה משהו לא בסדר בקול שלה. זיוף קטנטן כזה של רחמנות שלא
יכולתי לסבול.
בלי לענות לה - מייד עזבתי את המסדרון ורצתי הביתה.
התחילו לרדת לי דמעות איך היא יכולה לספר לי דבר כזה סתם ככה?
למה היא מפילה עליי דבר כזה ככה באמצע היום?

אימא הייתה בבית. היא בכתה המון, העניים שלה היו אדומות מאוד
וראו עליה שהיא כבר עייפה מלבכות, אבל היא ממשיכה בכל זאת
כאילו היא דבקה באיזו משימה שהיא חייבת להשלים.
התיישבתי לידה והיא חייכה אליי. היה משהו רגוע בתוך המבט שלה,
אולי משהו אימהי.
היא ניסתה לדבר אבל לא יצא לה קול. בסופו של דבר היא מצאה את
הקול או את האומץ לספר לי.
"שירי" היא תמיד קוראת לי ככה כשהיא צריכה משהו בדרך כלל שאני
אוריד את הזבל או שאני אנקה אבק.
"את זוכרת את הבדיקות שעשינו בבית החולים ביום שאיבדת את
ההכרה?" למה דברים תמיד צריכים ליפול עליי ככה? כאילו בהפוכה?
אני יודעת לאן היא חותרת, הבנתי מה היא מנסה להגיד לי. אז
החלטתי לנסות לא להקשיב. אולי זה יעזור לי לכעוס פחות.
"שירוש הבדיקות מצאו ש... שיש..."
אני לא אקשיב, אם אני אנסה להקשיב לה אני אשבר. אני אנסה לקחת
את זה ברוגע, לתת לה את התגובה הכי רגועה שאני מסוגלת לתת לה
עכשיו. דווקא עכשיו היא צריכה את זה. אם אני אצרח זה יגמור
אותה, והיא כל כך חלשה עכשיו...
ואני לא רוצה לאבד אותה! לא אני לא רוצה לשמוע שאמא שלי עומדת
למות!
"שירו'ש יש לך סרטן".