זה התחיל בערב שבו הבנתי שאני בודדה.
זה המשיך בערב שהוכיחו לי שאני בודדה.
זה נגמר ביום שחזרתי והחלטתי להתעלם מהיותי בודדה.

אין לי אויבים. האויבים הפוטנציאלים היחידים שלי הם ג'וקים.
למדתי איך להסתדר עם כל קבוצה, גם אם אני לא אוהבת אותם והם לא
אותי. אני באמת ובתמים מאמינה שלאנשים, באופן כללי, אין בעיה
איתי. לפחות האמנתי ככה עד אתמול. יש לי איזה מנהג לטייל ליד
הבית, עם סיגריה, אולי אני אפגוש מישהו מעניין. ובכן, אתמוך
יצאתי, כהרגלי, והפעם כדי לפגוש מישהו מסוים, רק שהוא לא ידע
שהפגישה ביננו נמצאת בסדר היום שלי. כמו בסרטים- "עברתי
בסביבה". אבל מה לעשות, החיים הם לא סרט ובמקום לפגוש אותו
פגשתי חבורת בנות שהכרתי פעם.
כבר מרחוק ראיתי את ידה של לילי מתנופפת אלי, כאומרת שלום. לקח
לי בערך שתי דקות להתאפס על עצמי ולהבין שזו אכן אותה לילי,
בערך בשלב שהיא הייתה מולי ושאלה לשלומי. "הכל סבבה, מה איתך?"
עניתי לה בצביעות, ספק על מצבי או על התענינותי בה. "וואלה,
אחלה. מה? לא רואים אותך, לא שומעים ממך. איפה את?" כאן כבר
הבנתי שאנחנו הולכות לדבר הרבה זמן רק שההבנה הזו לא כל כך
הפריעה לי נוכח העובדה שאני מנסה כבר ערב שלם לפגוש את אלון,
שאמור לצאת מביתו במקריות. תוך דקות ספורות הצטרפו אל לילי
שיר, דפנה ורוית. את רוית אף פעם לא אהבתי אבל מה לא עושים
בשביל לשרוף זמן? ככה מצאתי את עצמי יושבת ועונה לארבע בנות,
שהיו פעם חברות שלי, לשורת שאלות אינסופית. התעדכנות. לא שהיה
איכפת לאחת מאיתנו אם אמא של זאתי עדיין עובדת באותו המקום אבל
לא היה לנו משהו יותר טוב לעשות.

"סליחה, יש לך סיגריה?" הפריע קול חלוש מאחורי באמצע הסיפור של
דפנה על הדודה שלה מקנדה שבדיוק קנתה בית חדש. הסתובבתי תוך
כדי הוצאת סיגריה, מודה בליבי שהבחור קטע את המשך הסיפור
המשעמם להחריד. "דניאל!" קפצתי ומיד חיבקתי אותו. "מצטער, לא
זיהיתי אותך בלי העדשות" התנצל במבוכה. "מה אתה עושה פה?"
שאלתי, בתקווה שאני אקבל הזמנה להצטרף אליו לפגוש את אלון..
"אני במסיבת גיוס של תום אצל אלון, ירדתי למצוא סיגריה. למה את
לא שם?" אני חושבת שזו הייתה השניה שבה הכל השתנה. השניה שבה
הבנתי. דניאל, בחור לא טיפש, הבין גם הוא ושינה את הנושא מאד
במהירות למזג האויר. הלכתי הבייתה, תוהה למה חבורת אנשים שאני
מחשיבה בתור חברים שלי, ועד אתמול חשבתי שגם הם מחשיבים אותי
בתור "אחת משלהם" שוכחים את קיומי. זאת אומרת, ברור שאנחנו לא
תמיד צריכים להיות תקועים אחד בתוך התחת של השני, אבל לא זכורה
לי שום מסיבה או מאורע שבהם שכחנו להזמין מישהו. הגעתי לחדר
שלי, בודקת את המראה בזהירות, וניקיתי את האיפור שנמרח
מהדמעות.

לא מעניין אותי, אני עפה מפה. אני מתחילה מחדש. זה מה ששיננתי
לעצמי כל הלילה. ואכן בבוקר קמתי, ארזתי ומונית לתחנה המרכזית.
"כרטיס הלוך לכרמיאל, בבקשה" אמרתי לגברת שישבה מאחורי דלפק
הקופות. היא ניראתה כל כך ממורמת והתנהגה כאילו היא עושה לי
טובה כשהיא מוכרת לי כרטיס. על כל פנים, עליתי לאוטובוס בידיעה
שאני לא חוזרת, מלאה בדמעות פרידה מהנוף היפיפה.
"המקום הזה תפוס? אפשר?" הרמתי את הראש וראיתי חייל שנראה כמו
בן אדם נחמד, כומתה שחורה, אם זכרוני אינו מטעה אותי. הנהנתי
כהסכמה ופניתי בחזרה לחלון לראות את עירי בפעם האחרונה. "הכל
בסדר איתך?" שאל החייל. "סליחה, אני שוכח לפעמים כללי נימוס
בסיסיים. אני עופר." הסתובבתי אליו, מושיטה יד ללחיצה. "עדן.
וכן, הכל בסדר. תודה." "אז למה את יושבת, בוהה בחלון ובוכה כבר
קרוב לשעה?" זה בדיוק מה שאני צריכה. מישהו שיתחיל להתנהג
כאילו הוא שילוב של אמא שלי והפסיכולוג שגר ממול. "הכל טוב.
אני מפתחת אלרגיה למשהו, עוד לא ברור מה. מכאן באות הדמעות".
הוא הסתכל עלי, לא כל כך מאמין, אבל ידע טוב מאד שהוא לא יכול
להמשיך להציק לי עם אותה שאלה. "מאיפה את?" אולי די עם שאלות
שאין לי תשובה אליהם? "ירושלים. עוברת היום לכרמיאל". "יש לך
איפה לגור? עבודה? כי את יכולה להשאר אצלי עד שתתמקמי"כמה שזה
מפתה, לא, לא נראה לי. "זה בסדר, אני מסודרת". הוא הניח לי שאר
הנסיעה אחרי שהבין מהמבטים שלי שאני נהנת מהשקט בנסיעות שלי
ולא משיחות עם אנשים זרים. כשהאוטובוס הגיע לתחנתו האחרונה הוא
הוציא פתק מכיס שלו עליו מספר טלפון "קחי. לכל מקרה שאת נתקעת.
אני מילא גר פה ואני ג'ובניק אז רוב הזמן אני אוכל לעזור אם
תרצי" "תודה" אמרתי בחיוך מבויש ודחפתי את הפתק לכיס. אלוהים
יודע שאם אני לא אשמור את המספר אני אתקע ואני אכן אצטרך את
העזרה שלו.

כבר יומיים אני פה בכרמיאל, וכבר הספקתי להכיר את רוב האיזור.
היתרון של מקומות קטנים.. מצאתי אכסניה חביבה בשם "אכסניית
רחל" ( אכסניית א.א גורדון, בניו ושות' נשמעה לי מאיימת מידי).
חדר קטן עם מיטה ורדיו, שכיוונתי מיד על גלגל"צ. אחרי שהכרתי
את המקום החלטתי שהגיע הזמן שאני אמצא מקור מימון, הידוע גם
בשם עבודה, כי הכסף שעלי יספיק לי מקסימום לחודש אחד. קניתי
עיתון מקומי והתתיישבתי באיזה בית קפה קטן. תמיד חשבתי שאני לא
אהיה מסוגלת לשבת לבד בבית קפה, כאילו כולם יסתכלו עלי ברחמים
אבל כשהגעתי הבנתי שכל אחד עסוק בעצמו ולא ממש שם לב למה
שמסביב. מהר מאד מצאתי איזו משרת מלצרות במסעדה קרובה. ניגשתי
למקום ומצאתי איזו מלצרית צעירה, עם פנים עדינות, תמימות.
"שלום, הבנתי שאתם מחפשים מלצרית" פניתי אליה בשקט. "שניה, אני
אקרא לאחראית" אמרה בחביבות. המקום נראה לי נורא נחמד, פעמוני
רוח בכניסה, שאני בטח אשתגע מהם אחרי כמה ימים, הקירות
צבעוניים, אורות עמומים. מקום נורא אינטימי. אם רק אלון היה
רואה את זה אין סיכוי שלא הייתי מצליחה לשבות פה את ליבו,
כלומר, אם הוא היה פה.  "שלום, אני שירה, אחראית משמרת. איך
קוראים לך?" הצגתי את עצמי, היא שאלה אותי כמה שאלות ובסופו של
דבר הציעה לי להתחיל כבר היום. "שירלי תעשה לך חפיפה" אמרה
והצביעה על המלצרית שדיברתי איתה מלכתחילה. נכנסתי לחדר
האחורי, לבשתי את הסינר ויצאתי לשירלי.

אם יש משהו טוב בלעבוד בתור מלצרית זה האוכל שאת לוקחת הבייתה
בסוף היום. הרי אף אחד לא רוצה לזרוק את השאריות אבל עד מחר זה
כבר לא יהיה טרי..
שבועיים עברו מאז שהתחלתי לעבוד פה ושירלי התגלתה בתור בחורה
מקסימה, מדברת המון, אבל מקסימה. היא לא שאלה יותר מידי שאלות
ועל כך שמחתי מאד כיון שממש לא היה לי כח לחזור בראשי לכל מה
שהיה לי, או יותר נכון לא היה לי, בבית. למרות ההדחקה של
ירושלים, אלון לא יצא לי מהראש לרגע. כל פינה הזכירה לי אותו.
כל בחור עם שיער ארוך וחיוך אוילי גרם לי לחשוב שאולי אלון
איכשהוא גילה איפה אני ובא לסיים את הכל כמו סרט הוליוודי
טיפוסי.
אחרי המשמרת חזרתי לאכסנייה והתקשרתי לשרון, החברה-הכי-טובה,
שבטח יושבת ומשתגעת מדאגה. היא היחידה שידעתי שלא משנה מה קורה
היא תמיד תשאר בצד שלי. אמא ואבא היו היחידים שהודעתי להם על
הנסיעה כדי שלא יחטפו איזה התקף לב ופחות או יותר השבעתי אותם
לא לומר לאף אחד, גם לא תחת איומי אקדח. "עדן! איפה את? אמא
שלך לא מוכנה לומר לי, וכולם פה משתגעים!" הרחקתי את השורפרת
לפני שאני מתחרשת מהצרחות שלה. "הייתי צריכה לסוע. עזבי, זה לא
חשוב עכשיו. רק רציתי לומר לך שהכל בסדר ואל תדאגי לי". "זה
קשור באיזושהיא צורה לאלון?" אני שונאת את הניחושים שלה אבל
אני גם לא יכולה לשקר לה אז הסברתי לה מהתחלה, מאותו ערב בו
פגשתי את דניאל. "טוב, אני באה לקחת אותך" עד כמה שאני אוהבת
אותה זה היה הדבר האחרון שרציתי "לא, שרון. זה בסדר. טוב לי
כאן ואני לא מתכוונת לחזור בקרוב. תני לי לעשות את זה בדרך
שלי. ובחיאת, זה לא אישי נגדך, אבל אל תבואי בזמן הקרוב. אני
רוצה לקום על הרגליים שלי לפני זה" שרון שתקה. היא ידעה שהיא
לא יכולה להחזיר אותי בניגוד לרצוני אבל היא מסוג האנשים שלא
מקבלים תשובות כאלו, היא עקשנית מידי. "טוב, כרצונך" אמרה
בצביעות. "שרון.." היא קטעה אותי "אני יודעת, לא לומר לאף אחד
איפה את" נחמד לדעת שהיא עדין מכירה אותי מספיק בשביל שאני
אוכל לחסוך במילים.

עוד משמרת רגילה. איך היינו אומרים שם בבית? אותו חרא, יום
אחר. היתרון בשיגרה הזו שאת מתחילה כבר לזהות את הלקוחות
הקבועים ומפתחת איתם שיחות, כך שהיום עובר מהר יותר, כמו אותה
גברת מבוגרת שבהתחלה כל מלצרית מפחדת ממנה ושולחת אליה מלצרית
אחרת ואחרי כמה זמן היא מתרככת. היא לבושה תמיד בכל מיני דברים
שנראים כמו שמיכות וראשה מושפל כשעינייה מביטות מעלה במעיין
איום. אחרי תקופה כבר יודעים שהמבט המורם זה סתם כי היא נמוכה
והראש המושפל, טוב, זה אף אחד עוד לא הבין. היום כשהיא נכנסה
כבר התחלתי להכין לה את התה הקבוע שלה. כשהיא התיישבה במקום
הקבוע שלה (הכי מאחורה, כאילו כדי שתוכל לצפות בכל) שירלי פנתה
אלי בחפיזות "אה, כמעט שכחתי. מישהי חיפשה אותך פה היום".
"אותי?" הסתכלתי עליה בפליאה. אני אמנם גרה פה כבר קרוב
לחודשיים, אבל לא ממש התחברתי לאף אחד. לא ממש היה לי זמן או
כח לצאת ולהכיר אנשים אחרי העבודה. דבר זה גרם לי להרהר מידי
פעם אם היה בכלל טעם שאני אבוא לפה אם גם פה אני לבד. "כן. היא
השאירה לך את המכתב הזה ואמרה שלא תדאגי, היא לא תציק לך עוד
הרבה" והוציאה מהכיס את המכתב. כמובן, שרון. איך לא ניחשתי
שהיא מספיק מטורפת בשביל לסוע עד לפה בשביל להביא לי מכתב
ולחזור לירושלים.
היי, מותק. רק קפצתי לבדוק אם הכל בסדר ולראות את המקום שאת
עובדת וגרה בו. אל תכעסי עלי, פשוט נורא התגעגעתי. יש לי גם
חדשות מרעישות, אבל אני לא יכולה לכתוב את זה במכתב, את צריכה
לראות את זה.  בכל מקרה, אני חוזרת עכשיו הבייתה ואני מקווה
שתוך שבוע- שבועיים אני אחזור להראות לך את החדשות. עד אז-
תתקשרי אם את יכולה. אוהבת, שרון.
מצד אחד נורא כעסתי שהיא לא כיבדה את הבקשה שלי שלא תגיע, אבל
מצד שני נורא הצטערתי שלא הייתי פה בבוקר לראות אותה. לספר לה
שכל הזמן הזה לא הפסקתי לחשוב על אלון. לשאול אותה מה חדש איתה
ועם דניאל ואם היא כבר תפסה את הביצים לומר לה שהיא רוצה אותו.
לבדוק אם היא תפסה את האומץ שאני מעולם לא תפסתי.

עברו חודשיים מאז שאני פה ועדיין לא דיברתי עם אף אחד חוץ
מלקוחות ושירלי. מצאתי את הפתק שעופר הביא לי. מסתבר שמצאתי
אותו בדיוק בזמן כי המכנס שבו זה היה עבר כבר כמה כביסות ועוד
כביסה אחת כבר הייתה מפוררת את הפתק לחלוטין. התלבטתי במשך
הרבה מאד זמן אם להתקשר או לא. כל מה שרציתי היה להתחיל מחדש
ובמקום זה לא התקדמתי לשום מקום, אפילו חזרתי שלושה צעדים
אחורה. הגעגועים לאלון הלכו וגברו ביחד עם הבדידות. כמה הייתי
נחושה בדעתי לעוף משם וכמה דעתי מעורערת עכשיו. "טוב, אבל לא
עשית עד עכשיו שום מאמץ להתחבר לאנשים, נכון?" חשבתי בזמן
שהתארגנתי לצאת למסעדה "אז שווה לך לנסות. מקסימום תגלי שהוא
סתם בן אדם מעצבן ותנתקי איתו קשר. הוא לא צריך להיות כל כך
מדהים. את רק צריכה מישהו שיארח לך חברה, מישהו שיקשיב לכל מה
שהיית מספרת לשרון אבל היא כבר לא פה" המשכתי בהרהורים, לרגע
כועסת על שרון ואז נזכרת שלא היא זו שנסעה, אלא אני. אז
התקשרתי והוא נשמע נורא נחמד, שמח שהשתמשתי במספר ושזכרתי
אותו. קבענו שהוא יגיע למסעדה בסוף המשמרת.
המשמרת הייתה מייגעת מתמיד. אני מניחה שזה רק בגלל שהיה לי למה
לחכות. הגברת עם המבט המושפל, המפחידה, נכנסה והתיישבה. "זה
בסדר, אני אעשה את זה" פניתי לרינה, המלצרית החדשה, כשראיתי את
פניה המבועתות. ניגשתי אל אותה גברת שהסתכלה עלי באותו המבט
המוכר שלה והיגשתי לה את התה הקבוע שלה. "אנא שבי, יקירתי"
אמרה פתאום כשפניתי לחזור למטבח. התיישבתי כאילו היה זה ציווי
ולא בקשה. "כבר הרבה זמן שאת פה מגישה לי ואני אינני יודעת
אפילו לשמך" פתחה, כשהבינה שאני לא הטיפוס המדבר, אלא אם פונים
אלי "עדן, גבירתי". "אנא ממך, קיראי לי דבורה" המשיכה בפנים
מחוייכות "בסדר, דבורה. במה אוכל לעזור לך?" עניתי ובו בזמן
תהיתי אם יש לה באמת משהו חשוב לומר לי. "הבנתי שאת לא מפה,
כלומר, היום את כבר כן, אבל במקור. תהיתי למה ברחת מהמקום ממנו
באת" היא אמרה זאת בעיניים נוצצות והבינה שנבהלתי כשראתה אותי
יושבת מולה בפה פעור "זה בסדר, יקירתי. אינני רואה דברים, אני
רק שומעת. לשבת במקום הזה כל יום מספק לך המון מידע, חלקו
מועיל, חלקו פחות". "סילחי לי," אמרתי לה כשראיתי שהיא באמת
מצפה לתשובה "אבל אני לא כל כך מעוניינת לדבר על זה". "כרצונך,
יקירה. אך אם תרצי לחלוק איתי ביום מן הימים את סיפורך, שהוא
בוודאי מרתק, את יודעת היכן אני יושבת". חייכתי אליה וחזרתי
למטבח "עלק מרתק" חשבתי. אילו ידעה מה קרה בטח הייתה מתחרטת על
הזמן שביזבזה בלהקשיב לי. "מה היא רצתה ממך?" שאלה רינה בפנים
מבועתות יותר מאלו שהיו לה כשדבורה נכנסה "כלום. תשמעי, היא
בסדר הגברת הזו, אל תפחדי" ורינה הסתכלה עלי כאילו הגעתי
מפלנטה אחרת והיא לא מסוגלת להבין מה כל כך בסדר באישה הזו
ופנתה בחזרה לעיסוקיה.

"שלום לך!" אמר וחייך. "עופר! מה המצב?" שמחתי שהוא הגיע.
הרגיע אותי לחשוב שאני הולכת לדבר עם בן אדם שלא עובד איתי או
מצוטט לשיחות שלי כשאני עובדת. הלכנו לטייל באיזור הגנים ואחר
כך התיישבנו במסעדה מפוארת, מהסוג שאמורים להגיע אליה בחליפה
ושמלת ערב. הוא סיפר לי פחות או יותר הכל על עצמו. היה נחמד
לגלות שגם הוא הגיע לכאן בשביל להתחיל מחדש (יש משהו בשם
כרמיאל שמושך אליו אנשים שבורחים??) אבל הוא עשה את זה מסיבות
אחרות לחלוטין. כל מיני שטויות עם ההורים שלו שהוא העדיף לא
להרחיב עליהם. הוא גר לבד בדירת חדר שהוא קיבל מהצבא והוא עומד
להשתחרר בעוד חודש. "אני מרגיש כאילו דיברתי על עצמי יותר
מידי. תורך. אז, למה הגעת לפה?" אני תוהה אם זו שאלה שכתובה לי
על המצח בתוספת הכותרת 'אנא שאלו אותי...' ואם לאף אחד אין
מספיק טאקט בשביל לא לשאול את זה. אבל עופר נראה לי נורא נחמד
ואחרי שהוא סיפר לי הכל הרגשתי שגם אני, באיזהשהוא מקום, חייבת
לספר לו. חוץ מזה, מה שמלכתחילה רציתי זה לדבר עם מישהו, אז
אולי זו באמת ההזדמנות שלי. אז סיפרתי לו הכל. טוב, לא הכל,
דילגתי על אלון. על אלון אני חושבת כל הזמן ולא הרגשתי שום
צורך לחלוק את המחשבות האלו עם אף אחד. אפילו שרון לא ידעה הכל
על אלון. היא לא ידעה שלפני שהכרתי בינהם הוא אמר לי שהוא
מאוהב בי ואני אמרתי לו "בעסה" , רק בצורה עדינה יותר. היא לא
ידעה שלקח לי בדיוק שבוע להתחרט על שסירבתי. שבוע יותר מדי.
עופר הרגיש שהסתרתי ממנו כמה פרטים אבל לשמחתי הוא לא לחץ יותר
מידי. הוא ליווה אותי לאכסניה, לא לפני שהציע שאני אעבור לגור
איתו כדי לחסוך את הכסף אבל לא יכולתי לקבל את ההצעה, גם כי
אני עוד לא ממש מכירה אותו וגם כי אני לא אוהבת להיות תלויה
באנשים, להיות חייבת להם. כמובן שכבר קבענו למחרת להפגש בערב.

שירלי קפצה עלי בשמחה בבוקר "התקבלתי!" כבר שנה היא מנסה להכנס
לאיזה בית ספר למשחק בצרפת שאמור להיות ממש טוב. העיניים שלה
נצצו כמו של ילדה קטנה שקיבלה את הבארבי הראשונה שלה. "אני לא
מאמינה! כלומר, בטח שאני כן, פשוט.. הבנת.. מזל טוב! אז איך את
חוגגת? מתי את נוסעת?" התחלתי להרעיף עליה מטר של שאלות שאם
היו מרעיפים עלי הייתי מתעצבנת. מזל שהיא אוהבת לדבר. היא
סיפרה לי שהיא תיסע בספטמבר, למרות שהלימודים מתחילים בינואר
אבל היא רוצה לשפר את הצרפתית שלה (כלומר, היא רוצה ללמוד
צרפתית) ושהיא מתכוונת לעשות איזו מסיבה צנועה בבית שלה. היא
הזמינה אותי לבוא וכמובן שהשבתי בחיוב, אבל בתוכי ידעתי שאני
אמצא תירוץ בפני עצמי למה לא להגיע למקום שאני לא מכירה בו אף
אחד. "דרך אגב, מי היה הבחור החמוד הזה שהלכת איתו אתמול בסוף
היום? אתם, כאילו יוצאים?" התחלתי לצחוק אבל קטעתי את עצמי
כשראיתי ששירלי אפילו לא מחייכת. "עופר? סתם, מישהו שהכרתי
בדרך לפה. סיפור ארוך." "ספרי, לא חסר לי זמן" אבל למזלי דבורה
בדיוק נכנסה ועד שסיימתי להגיש לה את התה שירלי כבר שכחה
מהסיפור.
"טוב, אני עפתי הבייתה" פניתי לשירלי אחרי הצהריים. רציתי
להתארגן לפני שאני פוגשת את עופר. "סבבה. נראה אותך אצלי בסוף
שבוע". חזרתי לאכסנייה וחשבתי שאולי כדאי לי לשכור דירה. אולי
מקום שאני ארהט לבד ותהיה כניסה רק אליו בלי המון חדרים בדרך
ירגיש כאילו זה בית ולא דירה זמנית. עופר הגיע בדיוק כשסיימתי
להתארגן כשחיוך גדול מרוח על פניו. "מה יש? למה אתה כזה
מאושר?" שאלתי בחשדנות. "סתם, חשבתי, אם יש לך זמן כמובן, ואם
את לא צריכה לקום מוקדם מחר בבוקר, אולי ניקפוץ לחיפה לאיזו
הופעה קטנה של עיברי לידר" מזל שהמשמרת מחר היא אחה"צ כי עיברי
לידר, יותר נכון הופעה, זה משהו שלא יזיק לי כרגע. "רציני? איך
השגת כרטיסים? עזוב, תחסוך ממני פרטים טכניים משעממים. רק תאמר
לי כמה אני חייבת לך ובוא נעוף מפה כבר, אני לא רוצה לאחר" הוא
הסתכל עלי במבט נעלב במקצת "איזה חייבת? בואי כבר, כמו שאמרת-
נעוף מפה" חייכתי אליו, כי בכל זאת אני מתה על עברי לידר וזו
הייתה מחווה מאד יפה מצידו.
חזרנו לקראת חצות לכרמיאל אחרי הופעה ממש טובה, למרות כמות
הגדולה של האנשים שכאילו לא היה איכפת להם מי מולם ומאחוריהם,
הם ירקדו ויהי מה. הלכנו לשבת באיזה גן שעשועים על הנדנדות
הנמוכות של הילדים והרגשתי כאילו אני חוזרת לגיל ארבע. ישבנו
שם כמה שעות ולרגע הבנתי שכל הזמן הזה לא חשבתי על אלון לרגע,
עובדה ששימחה אותי והכאיבה לי בו זמנית.
עופר שאל אותי מתי אני מתכוונת לחזור הבייתה, "כי כולם בסופו
של דבר חוזרים", כדבריו. "אני לא יודעת. אני אפילו לא יודעת אם
אני יכולה עדיין לקרוא למקום ההוא בית" והוא, כאילו להכאיב קצת
השיב "ומה עם שרון? אליה את לא מתגעגעת?" "בטח שכן" אמרתי בקול
חנוק שהעיד על הדמעות שבדרך. הוא הבין שאני לא ממש רוצה להמשיך
לדבר על הנושא אז הוא פשוט שתק, כמו שקיוויתי שהוא יעשה. כשהוא
ליווה אותי בחזרה לאכסנייה הוא התקרב אלי, כאילו בשביל לנשק
אותי, אבל מיד פנה בעדינות ללחוש לי באוזן "לילה טוב".

למחרת ההופעה התעוררתי לצלצול השעון המעיק ופניתי מיד להדליק
את הרדיו. הוא מצידו החליט לצאת נגדי והשמיע את Life For Rent
של Dido. לא שאני לא אוהבת את השיר, נהפוך הוא, אבל הוא הזכיר
לי את כל הצורה שבה אני כאן.
למסעדה הגעתי מותשת, בקושי הצלחתי להרדם וכל הלילה חלמתי על
אלון. רינה הייתה איתי הפעם במשמרת והיא לא ממש דאגה להסתיר את
המבטים המוזרים שלה עלי, אותם מבטים שהתחילו כשניסיתי להרגיע
אותה מפני דבורה. היא נתנה לי איזה מכתב ופנתה למחסן "להוציא
עוד חלב" לטענתה, מה שהיה מוזר כי היו לפחות 3 ליטר חלב בחוץ.

היי, זאת שוב אני הייתי צריכה לדעת ששרון תקיים את ההבטחה
שלה. הייתי פה הבוקר ואת שוב לא פה. אבל הפעם הבאתי איתי את
החדשות (וגם את דניאל, בבקשה אל תכעסי, לא יכולתי למנוע בעדו
להצטרף, הוא כל כך דאג לך. הוא חיבר אחד ועוד אחד והבין, מאותו
ערב שראית אותו, למה הלכת). הייתה פה איזו מלצרית שאמרה לי
שתיהיי פה עד הערב אז אני אחזור, ואם כבר נאכל יחד. תיהיי נשמה
ותכיני משהו. נהיה כאן בשמונה. אוהבת.. שרון.
הזמן עבר כל כך לאט עד בערך שבע וחצי, כשעופר התייצב במסעדה.
"מה קורה? מה אתה עושה פה?" הרגשתי כאילו אין לו מקום בפגישה
שלי עם שרון ודניאל, אבל לא ידעתי עוד איך לומר לו ללכת מבלי
שזה יישמע שאני סתם מנפנפת אותו. "סתם, חשבתי אולי נצא הערב"
הוא אמר בכל כך פשטות, כל כך מובן מאליו "האמת היא ששרון צריכה
להגיע לכאן באיזור שמונה..." הוא אפילו לא נתן לי לסיים
"הבנתי. טוב, אז אני מניח שאני אראה אותך מחר ותעדכני אותי.."
הרגשתי הקלה שהוא מבין ושלא הייתי צריכה לבקש ממנו ללכת. "אבל
אם אני כבר פה, יש מצב לאיזה קפוצ'ינו?" מה יכולתי לומר, זאת
העבודה שלי "בוודאי" עניתי, ופניתי להכין לו. כשהסתובבתי להגיש
לו את הקפוצ'ינו שלו ראיתי את שרון בכניסה ביחד עם דניאל ואת
אלון מתקרב אלי ואומר בפשטות "היי". מהר, תמצאי משהו שנון
להגיד, חשבתי בזמן שהפלתי את המגש על עופר. טוב, שנינות היא לא
הצד החזק שלי. "אני מניח שאלו החבר'ה שלך מעיר הקודש?" שאל
עופר בתדהמה אבל לא ממש הצלחתי לענות לו או למטר השאלות שאלון
הנחית עלי. שרון קטעה את אלון במהרה וביקשה ממני להכין להם
משהו לאכול בזמן שהם יתישבו והזמינה את עופר להצטרף אליהם.
אחרי דקות ספורות התיישבתי בשולחן שלהם ושתקתי. "אז מה? את
הולכת להשאר פה עוד הרבה זמן?" שבר דניאל את השתיקה. "שרון, את
מוכנה לבוא איתי לרגע?" שאלתי ולא חיכיתי לתשובה כשקמתי ללכת
למטבח. "מה לעזאזל הם עושים פה? אני שמחה לראות אותך, אבל לא
הבטחת לי איזה משהו בקשר ללא-לספר-לאף-אחד על איפה אני ולמה?!"
שרון הסתכלה עלי בעיניים נוצצות "את תביני עוד רגע, אני מבטיחה
לך שאת לא תכעסי עלי בסוף הערב". יצאנו בחזרה לשולחן. כמה
אירוני שזה שולחן מספר שבע, מספר המזל שלי בוגד בי. "אני רוצה
להבין מה הולך פה" אמר עופר ומשום מה אף אחד לא הסכים לספק לו
הסבר, אני לא בטוחה שלמישהו היה הסבר. רינה באה וביקשה ממני
לטפל בדבורה, היא עדיין פחדה ממנה.. הגשתי, כמו בכל יום,
לדבורה את התה והיא, במקום תודה, אמרה לי בהצלחה. "בהצלחה
במה?" שאלתי בתדהמה. "עם החזרה למקום שממנו הגעת, עם הבחור, עם
ההסבר לחייל" היא ענתה מבלי למצמץ. לרגע הבנתי למה מפחדים ממנה
כל כך והיא, שהבינה את הבעת הפנים המבועתת חזרה על המשפט שאמרה
לי בפעם הראשונה שדיברה איתי "זה בסדר, יקירתי. אינני רואה
דברים, רק שומעת. לשבת במקום הזה מספק לך המון מידע, חלקו
מועיל, חלקו הרבה פחות" הייתי כל כך מבולבלת מכל הסיטואציה שכל
מה שיצא לי מהפה היה מלמול תודה. ושוב התיישבתי בשולחן ואלון
היה הראשון לדבר "אז מתי את חוזרת?" לא עניתי. עופר היה כל כך
מתוסכל מכל המצב שאחרי כל משפט שמישהו אמר הוא שאל איזו שאלה
מטומטמת עד ששרון הסתכלה עליו במבט שאמר- תפסיק להפריע, נסביר
לך אחר כך והוא הבין את הרמז. ישבנו ככה שעה בערך עד ששרון,
דניאל ואלון החליטו לשכור חדרים באכסנייה ואמרו שנסגור הכל
מחר. נשארתי בחוץ עם עופר והסברתי לו את כל הפרטים שהחסרתי
כשסיפרתי לו איך הגעתי הנה, את כל מה שהיה עם אלון אי פעם, או
יותר נכון, את כל מה שלא היה איתו מעולם. אחרי שהפסקתי לדבר
הוא הסתכל לי בעיניים ושתק. "אני לא באמת רוצה לומר לך את זה"
אמר אחרי שתיקה ארוכה "כי האמת היא שטוב לי שאת פה, אבל הגיע
הזמן לחזור הבייתה. אני חושב שגם את מבינה את זה" הוא נשק לי
והלך.

"אני רוצה שתחזרי" פתח אלון את הדלת שלי בבוקר מבלי לדפוק,
בטון של מנהל בית ספר לפחות. "בסדר" אמרתי בפשטות והוא מופתע
שאין לו צורך לשכנע אותי. "אני מצטער על שלקח לי כל כך הרבה
זמן לראות דברים" אמר ואז התקרב אלי לחבק אותי "אני רוצה
שדברים יהיו שונים עכשיו, את יודעת, שאנחנו נהיה בסטאטוס שונה
עכשיו" לא האמנתי למה שאני שומעת "אתה מתכוון..." "את יודעת
בדיוק למה אני מתכוון". שרון בדיוק נכנסה לחדר ואמרה לי שאנחנו
יוצאים עם האוטובוס של שתיים-עשרה אז כדאי שאני אכין הכל אבל
החלטתי להשאר למסיבה של שירלי. הייתי חייבת לחגוג איתה אחרי
שכמעט שלושה חודשים היא ראתה אותי מחייכת רק ללקוחות, וגם זה
כי הייתי חייבת. הלכתי למסעדה פעם אחרונה, בשביל להתפטר,
ודבורה הייתה שם. רינה כבר לא טרחה אפילו לבקש ממני לטפל בה
אחרי שהיא הבינה שהיא הולכת לעשות את זה עוד הרבה זמן מהיום.
אצל שירלי היה נחמד ביותר, והיא נראתה שמחה מתמיד, מן הסתם,
מאחר וחלומה התגשם. אז נשאר לי רק עוד דבר אחד לסגור פה- עופר.
הלכתי לדירה שלו ומצאתי אותו שם אורז. "לאן?" שאלתי בפליאה.
"הגיע הזמן לחזור הבייתה" ענה ישירות. זה הרגיש כמו סגירת מעגל
כלשהוא. "בהצלחה לך, תשמרי על קשר, תספרי לי איך הסתדר בסוף"
אמר וחיבק אותי "כן, גם אתה". נסעתי לתחנה המרכזית במונית.
"כרטיס הלוך לירושלים, בבקשה" אמרתי לבחורה שישבה מאחורי
הקופות שנראתה מאד ממורמרת והתנהגה כאילו היא עושה לי טובה
שהיא מוכרת לי כרטיס. עליתי על האוטובוס, מנסה לעכל את כל
הימים האחרונים ולהבין מה לעזאזל קרה ואיך אלון הבין מה רציתי
ממנו. בכניסה לעיר הרגשתי איך אני בוכה והבחור שישב לידי שאל
אם הכל בסדר. כבר ידעתי לאן התשובה שלי תוביל אז עשיתי את עצמי
נירדמת.

כבר שבוע שאני בבית והיום שוב יצאתי לסיגריה ולטייל קצת, הפעם
לא מצפה לפגוש אף אחד. "סליחה, יש לך סיגריה?" שאל אותי קול
חלוש מאחורי. הסתובבתי בזמן שהוצאתי לו אחת "דניאל!" קפצתי
עליו וחיבקתי אותו "מצטער, לא זיהיתי אותך בלי העדשות". "מה
אתה עושה פה?" הוא הסתכל עלי במבט של דה-ז'ה-וו ואמר "עזבי, זה
לא יוביל לשום מקום. אני סתם מטייל ומחפש סיגריה". טוב לדעת
שכלום לא השתנה מאז שעזבתי.