ואולי אני אשב בחדר חשוך ודל כשאור של מסך מחשב לפניי
אחלום על גדולה תהילה ושלווה
ועל אהבה שלא הייתה
וכך אשב ואספור את גרגירי החול הפוצחים במחול
כשכל גרגר הוא שנייה שנותרה לי כביכול
ובסוף לא ישאר חול.
וכך יגמרו חיי העלובים
ואפרד מהחיים אך לא לפני
שאת חותמי אטביע על כל הרקיע
ובסוף גדולתי תיזכר
כמו זו של אלה שאינם חיים יותר
וכך כל תלמיד ישנא את שמי לעד
כי לבגרות את יצירה זו ילמד ולמעשה יבזבז זמן על פירושים
עבשים
על רעיונות שמתו מזמן וגם על שטויות אחרות ככל העולה על רוחם
של הפרשנים
ואלה שלא ילמדו יכשלו וגם פה אני אהיה אשם כי אחרי הכל אני
כתבתי את כשלונם
וכך בתהומות חדרי הדל כשאור של מסך מחשב לפניי מהורהר קמעה
יושב אני וחושב על תהילתי
מסתכל בראי ורואה את אותה דמות שלה אין זכות לחיות ללא עוררין
במקום בו אין מסתורין אז שלווה נוסכת על פניי תימהון או יגון
ופה בא האסון כי לשמו אנו חיים ולא לשם שיעור אנגלית או
התייחסות לנאציזם
כי פה הנפש לא מפותחת וגם האינטליגנציה מוזנחת ומי כמוני ידע
וכמו אותו בחור נודע
אבל בלי קשר הנה אני עדיין יושב ספק ישן ספק חושב-הוזה על
דיאלוגים עם דמויות הזויות שבכלל לא קיימות וכותב דברים שאנשים
אחרים יקראו ויזדהו עמם
אז הנה הוכחה לגאוניות או שמא לחוסר שפיות כי קרובים השניים
כאמור
אז איפה הייתי בין אשלייה לחלום בין שינה לבין מום שיגרם לי
מכל אורח חיי העלוב
ובהקשר לזאת שאהבתי כשם שלא אהבתי מעולם (ויסלח לי זה שאת
שורותיו שאלתי)
לא יהיה כלום ולא אעשה דבר כי עלוב אני מכדי לנקוט עמדה בנושא
שעלול לשנות את פני חיי והרהוריי נשמכים לכיוונם של לילות
רחוקים על מצבים היפותטיים והכל מסתכם בעובדה שמחר לקום-לארוז
תיק וללכת לאותו מוסד שאליו אני בז וכך שוב ושוב עד שיסתיים
הגלגל ואני אגלה שאני בן 50 בכלל, וזה כל מה שיש לי להגיד כרגע
ובכלל...