[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איתי זמיר
/
שייקספיר

שוב ירד גשם בחוץ, זה היום השלישי ברציפות. הוא פתח את מטרייתו
השחורה, הבלויה משנים של שימוש, ויצא החוצה אל המבול. באותו
רגע, נעמדה אל מול עיניו תמונתה. כן... הוא ידע שגם היא נהנית
עכשיו מהגשם... בדיוק כמוהו... הוא התחיל ללכת במורד הרחוב,
חושב עליה. הוא נזכר איך נפגשו לראשונה: על אף שידעו זה על
קיומה של זו במשך מספר שנים, הם דיברו לראשונה כשישבו, במקרה
לגמרי, זה לצד זו באולם תיאטרון וצפו בהצגה... ''רומיאו
ויוליה"... לאורך כל ההצגה הם דיברו, לא יכלו להפסיק, מה
שלגמרי לא היה אופייני לאף אחד מהם... חריקת בלמים נשמעה.

בבת אחת הוא נחת בחזרה אל האדמה. נועם מצא עצמו עומד במרכז
כביש, ובנס ניצל מפגיעה. "מישהו כנראה שומר עליי, שם
למעלה...'' אמר האפיקורס המושלם.

עוד תופעה חדשה מאז שהכיר אותה - הוא היה מוצא עצמו אומר
ביטויים כמו: "אמן, כן יהי רצון! " או "ישתבח שמו!" ואפילו,
שומו שמיים - "בעזרת השם!"... אל תטעו, הוא לא חזר, רחמנא
לצלן, בתשובה... הוא היה בקושי מסורתי... הוא מעולם לא חשב
שמחזה של שייקספיר יגרום לו לחשוד בקיומו של כוח עליון (לא
אלוהים, כמובן... כוח עליון...). בכלל, הוא מצא עצמו מרגיש
אחרת, מתנהג אחרת, חושב אחרת... והכל בגלל שייקספיר?! "עכשיו
אני מבין מדוע קנה לעצמו תהילת עולם", הרהר.

כך המשיך בהרהוריו כהנה וכהנה. באותו ערב, הוא שוחח עם חברו
הטוב, אריאל, ויחד (כהרגלם בקודש...) ניסו לברר מה עובר עליו.
"אני לא יודע מה יש לי. אני לא מרגיש כתמול שלשום", אמר נועם.
"אולי תנסה לתאר לי את ההרגשה הזו?" הקשה אריאל, בקולו המרגיע
והעמוק. "אני לא מסוגל לתאר אותה... זו פשוט הרגשה... אחרת."
ענה נועם. "אולי תלך לבדיקות?" הציע אריאל השכלתן.
"כן, אולי כדאי באמת...''




היא פתחה את מטרייתה השחורה, החדשה, שקנתה לא מזמן... היא
ניסתה להיזכר היכן קנתה אותה. האם כשהייתה בדרכה לעבודה בבוקרו
של יום גשום אחד, או שאולי באותו ערב, כששכחה את מטרייתה הישנה
בבית ונתקעה בחוץ בגשם זלעפות? לא! היא נזכרה! היא קנתה אותה
בדרך להצגה! אבל איזו הצגה זו הייתה?... כמובן, איך יכלה
לשכוח, "רומיאו ויוליה"... ואז - עלתה תמונתו בעיני רוחה...
היא ידעה על קיומו כבר שנים, אך רק אז, באותו ערב מבורך, הזדמן
לה לדבר איתו... ומאז, היא לא הרגישה עצמה.
לכל מקום שאליו הייתה הולכת, הייתה ההצגה הולכת איתה, כמו רוח
רפאים שרודפת אותה... זו לא הפעם הראשונה שצפתה במחזה של
שייקספיר, אך היא מעולם לא חשבה שהוא יוכל אי פעם להשפיע עליה
כך... רעם חזק במיוחד נשמע מתגלגל מעליה.

היא חייכה, היא אהבה את החורף, אך זה לא הפריע לה להתכווץ אל
תוך עצמה - פחות בגלל הקור, יותר בגלל הפחד... פחד? ממה יש לה
לפחד? הרי היא כבר ילדה גדולה ודואגת לעצמה... ובכל זאת...
נועה המשיכה בדרכה ומחשבותיה מפליגות הרחק הרחק אל מחוזות
רחוקים...

מאוחר יותר באותו יום, היא נפגשה עם חברתה הטובה, שרון. "את
יודעת מה קרה לי היום? " שאלה נועה מתוך רצון מופגן לעורר
סקרנות אצל שרון. "מה?" הגיבה שרון כצפוי. "אני הולכת ברחוב,
עם המטריה ביד בגשם זלעפות ופתאום חשבתי עליו."השיבה נועה. "על
יוגב?" ניחשה בהצלחה יתרה שרון. "כן, הלכתי ברחוב, ממש התנתקתי
מהסביבה, הייתי בעולם משלי, ופתאום, משום מקום, ניבטו אליי
עיניו החומות עם אותו מבט חודרני והחיוך הדק והקבוע על
שפתיו."
"נועה, את חייבת לצאת מזה - די! היה ונגמר! אתם נפרדתם כבר
לפני שלושה חודשים. יש עוד דגיגים בים, את יודעת...''
"אני יודעת, אבל אני לא רוצה סתם עוד דגיג, אני רוצה דג זהב...
זו בקשה גדולה מדי?"




"אולי בכל זאת? "
"לא! "
"בחייך, תבואו איתי ועם נעמה. מה כבר יקרה? "
"תן לי לחשוב על זה שוב... אמממ - לא!"
"למה לא?"
"ככה! כי אני לא טוב בדברים האלה. זה מועד לכשלון מראש ופשוט
חבל על ערב שלם שאתה ונעמה תבזבזו עליי...''
"נועם, אל תעבוד עליי! אני מכיר אותך יותר מדי טוב מכדי לשמוע
ממך תשובה כמו "ככה"! בסך הכל אתה צריך להרים טלפון, לנהל שיחה
קצרה במשך כמה דקות, ותראה שהכל יזרום מעצמו. תזמין אותה לבוא
איתך ואיתנו. מה קרה? ממה אתה מפחד?"
"ממה אני מפחד? אני לא יודע ממה אני מפחד!! אני כבר לא יודע
כלום!!! אני לא יודע מה עובר עליי. אני לא יודע מה אני... אני
כבר לא יודע מי אני!"
"תירגע... תן לי לרענן את זכרונך - קוראים לך נועם רוזן, בן
22, גבוה, שיער חום חלק, עיניים ירקרקות וחיוך ביישן. נראה טוב
- לא בדיוק אלי האנה, אבל גם לא וודי אלן. בחור טוב, ראש על
הכתפיים, שאין סיבה שבעולם שמישהי עם שתי עיניים וקצת שכל
בקודקוד לא תהיה מעונינת בו - אז אולי תפסיק עם זה כבר, ותרים
את השפופרת של המכשיר המתקדם הזה שנקרא טלפון?!"




"אני לא מסוגלת!"
"מה כבר הבעיה?"
"אני אעשה מעצמי צחוק! הקול שלי ירעד... הוא יחשוב שאני סתם
עוד בחורה שנשארה תקועה אי שם בימי התיכון הילדותיים שלה...''
"אולי תפסיקי לקשקש כבר? נועה, עברו כבר ארבעה חודשים מאז
יוגב, את לא חושבת שבחורה כמוך צריכה לאסוף את עצמה וליהנות
קצת?!"
"בחורה כמוני? איזו מין בחורה אני בכלל?! את יודעת? כי אני כבר
לא...''
"בטח שאני יודעת! את נועה קניג, בת 22, גובה ממוצע, שחרחורת
מהממת עם עיני שקד חומות וחיוך מקסים שימיסו לב כל גבר. בחורה
חכמה, טובה, אחראית, איכותית, ואין שום סיבה שתעשי מעצמך צחוק,
אם רק תתפסי אומץ ושמץ של בטחון עצמי, ותרימי כבר את הטלפון,
ותתקשרי אליו!!! "
"בטחון עצמי - כן, ברור... ברור...'' אמרה וחייכה לעצמה חיוך
ציני.




הוא עשה את זה. הוא עשה את זה! הוא פשט לא יכל להאמין... לא רק
שהוא התקשר אליה, הוא גם ממש ניהל איתה שיחה - וכמו שאריאל
אמר: הכל פשוט זרם מאליו! לא, הוא לא פתטי... בסך הכל הוא
מרגיש אחרת... עדיין... ולמה? למה? אוי, שייקספיר, שייקספיר...





איזו הקלה! הוא התקשר! אחרי כל אותם חודשים שהיא חשבה שהוא שכח
אותה, שלא היה לו אכפת ממנה, שלא מצאה חן בעיניו, שהייתה היא
היחידה שמאז, דווקא מאז, הרגישה אחרת... אבל ריבונו של עולם,
מה זה יכול להיות? למה היא לא מסוגלת להתרכז?! למה, ולא משנה
במה היא עוסקת, היא מוצאת עצמה כשמחשבותיה חוזרות שוב ושוב אל
אותו ערב, אל אותו אולם, אל אותה ההצגה... אל שייקספיר...




יום שישי הגיע. נועם, כולו פקעת עצבים, התגנדר והצטחצח וכמובן,
גם התגלח. זילף על עצמו מעט אפטר-שייב, ושם פעמיו החוצה.
כמובן, הוא כבר היה במעמד כזה לא פעם וגם לא פעמיים, אבל בכל
זאת - הפעם זה הרגיש שונה... הרגיש אחרת... הייתה לו הרגשה
שהוא שכח משהו... הוא נכנס למכוניתו והחל לנסוע לכיוונה. בדרך,
החל לטפטף גשם. בתחילה זרזיף חלש, שהפך למבול של ממש שהכה על
שמשת המכונית. מיד נזכר במה ששכח - מטריה...




סוף סוף! שבוע של המתנה וציפייה עמד להסתיים. חודשים של מחשבות
ותהיות יתנקזו לערב אחד. טוב, אז היא אולי קצת נסחפת, אבל היא
הרי לא הייתה עצמה בזמן האחרון... היא מרגישה חולה... מקווה
שזה לא איזה ווירוס שמסרב לעזוב אותה... בחוץ שמעה את הגשם מכה
על גגות הפח. הוא צלצל: "אני כאן...'' כמו שסיכמו. היא ירדה,
נזכרת ברגע האחרון לקחת את המטריה החדשה שקנתה באותו בוקר (כי
הקודמת נשברה ברוחות הסערה הקודמת) - מטריה גדולה וורודה...




הערב היה מצוין. הסרט היה מעולה. המסעדה - מעבר לכל דמיון. הכל
כל כך זרם. נועה ונועם פשוט לא הצליחו להאמין שזה באמת קורה -
כל כך טוב, כל כך אמיתי, כל כך עכשיו... אריאל ונעמה נפרדו מהם
והלכו לדרכם... שוב הם לבד, רק הם, שניהם... כמו אז... כמו
בהצגה...
"חשבתי עליך הרבה, את יודעת? " אמר נועם, ולא האמין שהמלים
הללו יצאו מפיו.
"באמת?" שאלה נועה, וחיוך זוהר, אותו חיוך מקסים שליווה את
נועם במשך כל אותם חודשים אינסופיים, נמתח על פניה. "גם אני
חשבתי עליך הרבה... מאז אותה ההצגה, אני לא מרגישה עצמי... אני
לא יודעת איך להסביר את זה, אני בעצמי לא יודעת מה זה - כל מה
שאני יודעת זה שזה נמשך בלי הפסקה מאז אותו ערב..."
"זו אותה הרגשה כאילו הבטן מתכווצת אחרי שקיבלה מכה חזקה, אבל
בו בעת כאילו מלטפים אותך ליטוף עדין?"
"כן! ההרגשה שכאילו אתה חסר-משקל ומרחף באוויר, אבל בו בזמן,
כוח נסתר מושך אותך ומפיל אותך ארצה...''
"גם אני הרגשתי ככה! לכל אורך ארבעת החודשים האחרונים! מאז
אותו ערב... חשבתי שאני חולה, הלכתי לבדיקות...''
ואז, כאילו ברק עבר וחזר בין עיניהם - היה רגע של שתיקה שנדמה
כאילו נמשך נצח - ואז, כבמטה קסמים, כאילו יד נעלמה קירבה
ראשיהם - הם עצמו עיניהם, הצמידו שפתיהם וצנחו אל עולם קסום...


רעם נשמע מתגלגל. גשם החל לרדת. הם לא רצו להפסיק את הרגע
הזה... לא כאן... לא עכשיו... נועם כבר החל להתחרט שלא חזר על
עקבותיו בתחילת הערב והביא איתו את מטרייתו, אבל אז - משום
מקום - שלפה נעמה את המטריה שלה - פתחה אותה, ושניהם הביטו זה
בזו ונפנו אל דרכם, ידו של זה על מותניה של זו, וידה שלה על
מותניו שלו, תחת מטרייה אחת גדולה, חדשה וורודה...




מהי אותה מחלה?
מהי אותה מחלה שאין לה לא הגדרה ולא תסמין? מהי אותה מחלה
אנושה וקשה, הגורמת לעתים לחולה בה להרגשה עילאית ומופלאה,
ולעתים להרגשה כבדה וקשה ממוות? מהי אותה מחלה שלא נותנת לחולה
בה מנוח, אך בו בעת גם מספקת לו מפלט ומרגוע? מהי אותה מחלה
חשוכת מרפא, אך גם זו שלרוב לא רוצה החולה להירפא ממנה? מהי
אותה מחלה, שאם לא תטפל בה - היא עלולה לקום עליך ולהטריף את
דעתך, ולעתים דווקא לנבול כפרח קמל? מהי אותה מחלה שהחולה בה
הוא תמיד תמיד האחרון לדעת כי הוא חולה בה? כמובן... זו האהבה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה מי מת?






ניטשה


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/2/04 19:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איתי זמיר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה