כל כך מוזר לי, שאחרי סוף שבוע כה נפלא איתך, יהיה לי יום כזה
נורא... פשוט שורה של ניגודים.
בתחילתו של היום, לא יכולתי לצפות לכזה יום גרוע, אבל האם אי
פעם אנחנו ב-א-מ-ת יודעים שצפוי לנו יום רע?
אני שונאת את הימים האלו, במיוחד שאין לי אף אחד שיעזור לי
להתמודד איתם. אתה רחוק... הצבא לא מאפשר שום קירבה שכזו,
ועכשיו, אחרי שידיד הנפש היחיד שלי אי פעם גם התגייס לשורותיו
של הצבא אני פשוט מרגישה תלויה, ללא העוגן שלי, חשופה. תלושה.
ומאוד מאוד דקיקה.
אני פשוט רוצה להיעלם. זו הרגשה שאף פעם לא נעלמת, ולעולם לא
תמוג. היא מלווה אותי, ולפעמים אני פשוט חושבת שאם אני אדבר על
ההרגשה הזו, אולי היא תחלוף, אולי אני אוציא את כל הבלגן העצום
הזה שאני מרגישה, ואז תישאר בפנים רק השלווה.
אבל אתה לא כאן, ואני די בטוחה שגם אם היית כאן לא היית מבין
אותי. אפילו כשאנחנו הולכים לישון, אתה ישן... ואני רק מזילה
דמעות. מרגישה את כל הבדידות הזו שסוגרת עליי ולא מפסיקה
לבכות, גם כשמנסה. אני רק מרגישה יותר איך הנשימות שלך,
הנחירות שלך רק חונקות אותי כל כך שאני רוצה לצרוח, אבל במקום
אני מחרישה, מתקפלת יותר מבפנים.
ויותר בוכה.

אני רוצה להפסיק לשקוע - אבל לא באמת רוצה להפסיק. אני לא
מאמינה שזה אי פעם ישתנה, שאי פעם אהיה באמת מאושרת. שהאושר
יזרח לי מהעיניים ושקיקות החיים תזרום ממני הלאה לכולם.
אני רוצה שתקרא את המכתב הזה, אבל אין לי מושג למה.
אם זה ייגע לך בכלל - זה יכאיב ללא סיבה, הרי בסופו של דבר לא
תוכל לעזור לי, עם היום הזה והבאים אחריו...