האיש הקטן בראש שלי העביר למצב אוטומטי, וחשב לעצמו שדוקא היה
לו יום די טוב. הוא אפילו הצליח לצאת משיחת הבנות ההיא בלי
לבכות. הוא היה מאוד גאה בעצמו.
הוא הסתכל על הבבואה שלי במראה וחשב לעצמו שאולי הגיע הזמן
שנסתפר כי השערות שלי קצת מסתירות לו את הנוף.
האיש הקטן נתן לי להתארגן לשינה לבד והתחיל לסדר את תיקיית
החברים שלי. הוא כבר מזמן התכוון לסדר אותה, כי כבר קשה לו
להבחין מי חבר שלי ומי לא. הוא העביר את התמונות השונות ממקום
למקום, מדי פעם סימן איקס על איזו תמונה ועבר לתמונה הבאה. הוא
התחיל לסדר את התמונות לפי סיווגים שונים, בית ספר, תנועת
נוער, שכונה, פורום, חברים של חברים...
פתאום כל הנורות התחילו להבהב באדום וקול נשי הודיע "אזהרה!
איתות צער מהלב ועיניים על סף בכי! אזהרה!"
האיש הקטן נכנס לפאניקה. הוא דפדף במהירות בתיקיות שהיו בארון
שכתוב עליו "אנשים" והוציא את התיקיה שהיה כתוב עליה "אהבה".
האיש הוציא מהתיקיה את התמונה היחידה שהיתה בה וחשב אנחה (הרי
האיש בראש שלי לא משמיע קולות). הוא לחץ שוב ושוב בהיסטריה על
כפתור הארגעה וכלום לא קרה.
בינתיים מילאו מי מלח את רגליו הקטנות והוא התחיל לחפש את
הסמרטוט היבש. הוא מצא אותו לבסוף וניגב את הרצפה עד שהיתה
יבשה, חוץ מדמעה אחת קטנטנה שחמקה מבעד לעיני הימנית.
הוא נזכר לבסוף שצריך להעביר למצב ידני ואז לחץ על כפתור
הארגעה שוב. נרגעתי. הוא התיישב בעייפות על כסאו ולחץ על כפתור
השינה.
הוא חיכה עד שארדם ואז שם לב שהתמונה עוד בידו. הוא הסתכל בה
באיבה וחשב שהבחור הזה גורם לו יותר מדי צרות. הוא ניסה לצייר
איקס על התמונה, כמו שכבר ניסה פעמים אינספור בעבר, אבל האיקס
נמחק כאילו היה מצוייר בטוש של לוח מחיק.
האיש חשב אנחה נוספת, החזיר את התמונה למקומה, לבש את מעילו,
פתח את הדלת ויצא. הוא החליט שמעכשיו הוא לא עובד עוד פעם שעות
נוספות ולא אכפת לו כמה משלמים לו.