זמן רב לא כתבתי, וכאילו נשכח הדבר מעלי,
החרוזים החלידו, המוזה העלתה בלאי,
והחיים המשיכו, עבר יום, חודש, התחלפו העונות-
                                   גם בחוץ וגם בי
שיירי סופות חול, רוח, מים ואש, הצטברו בפינות ליבי,

ונחרטה בקשה, אילמת, לוחשת,
חרוזים ורגשות מערבבת, כותשת,
אך המנעול לא הוסר וכבתה הגחלת,
רק נותרה הלחישה, מייחלת, ממלמלת,

וכלום; לא נכתב דבר
לא נוצר, לא עובד, לא חובר,
לא פגש העט את הנייר, השיר הוחרם,
והרגש, המתח- רק הלך ונערם.

וחודשים רבים התגבר הרעד,
הדרך הטשטשה, נמוג היעד,
לא הייתה תכלית, הסתובבתי חסרת מטרה
השיר געש, השלהבת בערה.

והם כרו להם פתח לאחר שנואשו מלחכות
כי מי יפקח כבר את עיניה של זאת?
השיר טפטף אט אט, השלהבת שרפה,
העט רעד על הדף
                         וציפור הנפש חידשה מעופה,
ומשהו- חלוד אמנם, אך קיים בהחלט,
הכריז שהוא חי ומשתוקק כבר לצאת,
התחנן להזדמנות, נדחף לבסוף,
ואתם, יקירי, כבר יודעים את הסוף....