מזמן עוד לא קרה לי שהתחלתי לכתוב מתוך צורך, כמו עכשיו. זה
מין... חלל ריק בתוך הלב, שיכול להתמלא רק על ידי מילים. ואני
לא יודעת ממה הוא נגרם. בד"כ מתוך בלבול.
זה היה קורה לי הרבה פעמים אז, אתו. כשהוא הלך שכחתי אותו ואתו
נעלם גם הצורך הזה, ההרגשה הזאת בלב. הריקנות העמומה הזאת
שגורמת לי לכתוב.
או ש... רק הדחקתי?
לא תכננתי בכלל לכתוב את כל זה ולא ברור לי איך הגעתי פתאום
לנושא, התחלתי מזה שאני מרגישה צורך לכתוב כי הרגשתי צורך
לכתוב, אבל למה זה חזר?
ומה אני צריכה לכתוב?
אולי שיר
אולי... את מה שאני מרגישה... אבל הדחקתי את זה כ"כ הרבה
זמן... האם אני מוכנה?
מצד אחד הוא עדיין מסובב אותי לפעמים למרות שאני נלחמת בזה די
חזק. מצד שני... אני אוהבת אותו כ"כ... לא אותו - את השני.
וזה לא שיש לי אפשרות לבחור כי כבר עשיתי את הבחירה שלי.
ידעתי שאני צריכה לחכות, להתגבר לפני שאני פותחת דף חדש. אבל
פתחתי.
ועכשיו... אני לא יודעת.
אני פשוט לא יודעת.
כן, הזמן מבהיר את הכל ואמרתי זאת עשרות פעמים לפני.
ואני אף פעם לא מקשיבה לעצמי. אף פעם.
ואני לא לומדת מהטעויות, בעצם הטעות הכי גדולה שלי היא שאני
לומדת מהטעויות אבל לא משתמשת בזה ומודעת טוב מאוד לשטויות
שאני עושה אבל עושה אותן בכל זאת. אני לא יכולה לשלוט בזה
ויודעת שאח"כ אני אצטער. ואולי אני רוצה להצטער.
אני אף פעם לא יודעת למה אני רוצה כל כך להעניש את עצמי, ועל
מה.
ולמה אני שוב בוכה... למה? לא יכול להיות שאני בוכה בלי שום
סיבה או באמת מהסיבות הטיפשיות האלה של ה"בלבול". אז למה? מה
גורם להרגשה הזאת? למה אני מסתירה מעצמי?
בכי מאופק. איך זה שפתאום נושרת לה דמעה, ושניה אחרי זה אני
נרגעת לגמרי? ולמה מסיבות טיפשיות כמו ריב עם אמא אני בוכה בלי
הפסקה, בכי אמיתי, לא עצור, לא מאופק? אולי כי אז אני יודעת
למה. אז למה עכשיו?
ויודעת שאני לא אוכל לבקש ממנו שיסביר לי, ויודעת שאני לא אוכל
לשאול למה זה קורה. אני יודעת שאני לא יכולה לבקש שישנה את
המצב, כי זה משהו שצריך לבוא ממני, מבפנים. הוא לא יוכל לעזור
לי הפעם.
ובמצבים כאלה למי יש זמן ללמוד תנ"ך? אני צריכה מנה גדושה של
דרמה של אנשים אחרים...