קמתי.
התיישבתי על המיטה והיא מצדה השמיעה קולות חריקה צורמים.
העיניים שלי היו עדיין מוגפות למחצה, כמו התריסים שבחלון מולי,
ששילח צינורות דקיקים של אור לכיווני והשקה אותי בפוטונים.
קמתי.
מעדתי קלות על הרצפה הקרירה, שבישרה לכפות רגלי שעדיף לנעול
נעלי בית. כפות רגליי, שכאילו התעלמו מהבשורה, החלו לצעוד בשקט
לעבר הדלת.
גיששתי את הנמענת הנ"ל על מנת למצוא את הידית שתפתח אותה בשביל
שאוכל לעבור בה, פעולה שעורכת מספר רגעים בשל החושך.
חלק בי מתייאש, ושוקל לעבור בחיפוש אחר מתג האור.
חלק אחר בי אומר שחיפוש אחר מתג האור יארך מספר רגעים אף הוא,
מה שיוכיח לחלק השלישי שבי שהחיפוש הראשוני אחר הידית היה
מיותר לחלוטין.
עדיין, משהו לא בסדר.
בוודאי, הדלת נמצאת מימיני, ואילו אני מגשש את הקיר.
החלק השני שבי מצחקק בחדוות ניצחון קלה, שמחה לאיד נעימה
ושקטה.
גישוש מהיר חשף כי הידית נמצאת במקומה הקבוע וכי הכל כשורה.
הכל תחת שליטה. הכל בסדר.
הכל עכשיו בסדר.