הוא נעצר והסתכל לכיווני. הסתכלתי לו בעיניים ופחדתי נורא..
הוא היה עם מעיל גדול, שחור, מעיל מעור והיה בעל עיניים מתות.
הוא הביט בי שוב וחזר על עקבותיו. העיניים שלי עקבו אחריו
ולפתע הוא התיישב לידי.
"מה זה?" הוא שאל, והצביע על הרשמקול בידי. "בשביל מה זה?"
בשביל להקליט, עניתי.
" כן אני יודע, אני לא טיפש... אבל למה אתה משתמש בזה? אתה
עיתונאי?"  כן, עניתי... אבל זו לא הסיבה לרשמקול. "לא משנה"
הוא ענה, "קיבלתי את התשובה שרציתי". הוא התיישב לידי ואמר:
"תיתן לי כמה דקות מחייך?" הסתכלתי עליו ועניתי, מה זאת אומרת?
כמה דקות מחיי? "אני רוצה לספר לך דבר מה ואחר כך תחליט מה
תעשה בו." הוא מיהר להשיב.  אין בעיה עניתי לו, אך רק אם תשב
ותבטיח לא לעשות שטויות, משום מה משהו בראשי אמר שהוא הולך
לעשות מעשה מטורף. אני מבטיח, הוא הרים את יד ימינו... אין
צורך להישבע עניתי והוא התיישב. הסתכלתי עליו במבט מבולבל, אך
לא הצלחתי להבין אותו או מה הוא רוצה. לפני שהספקתי לשאול, הוא
התחיל לספר...
"זה היה לפני המון זמן. אבא שלי היה רכרוכי, תמיד הוא היה
רכרוכי מבין? מה שהיו אומרים לו לעשות, הוא היה עושה. ואימא
שלי, היא נתנה לו הכל, היא הייתה כל כך מאוהבת בו, היא כל כך
רצתה בו אבל הוא לא היה מעוניין בה, הוא היה מעוניין באחרת...
אך זו לא יכלה להביא לו ילדים, אז יום אחד בזמן שהיה רכרוכי
ואימא שלי ניקתה... היא ניסתה את מזלה והצליחה לקבל את מבוקשה,
הם שכבו והיא נכנסה להיריון. הוא היה שמח כל כך... הוא רצה
ילדים באופן מטורף והיה נותן הכל למענם. אני נולדתי והיה לנו
טוב כל כך, אני והיא והוא. אבל המחשבות של אבי לא הפסיקו לנדוד
אל החדר ההוא, אל הארורה ההיא... והיא נכנסה גם כן להיריון...
בדרך נס, אני עוד לא מבין איך... ואבא שלי  הרכרוכי שמע בקול
גדול יותר ממנו... בקולו של השם עצמו! וגירש אותנו! לא היה
איכפת לו אם נמות או אם נצליח להסתדר במדבר. הוא גירש אותנו...
אימא שלי כל כך ריחמה עליי שרצתה להרוג אותי... אבל השם לא נתן
לה, הגן עלינו, עזר לנו להגיע למבטחים ואמר שאני יהפוך לגר
גדול, לעם שלם... האמנתי לו, כל כך אהבתי את הרעיון אבל הפכתי
לגר גדול ואין לי עדיין שקט, מבין? אני שונא אותו כל כך, את
הרכרוכי הזה שככה סילק אותי והעדיף אותו."  "מי הוא? אפילו לא
הבכור! וככה לימדתי את העם שלי... לשנוא אותו ואת הבן שלו. אני
לא עשיתי כלום, וגורשתי, רק בגללו, היה עדיף שלא היה קיים!
ועכשיו אני מלמד אנשים אחרים לשנוא, מלמד אותם להתפוצץ, מלמד
אותם שיעשו הכל למענו... למען השם! והוא איננו שמה... אינני
מאמין בו עוד.
לא ראיתי אותו מאז המדבר... ולא אראה אותו עוד לעולם.
בדיוק כמו שאינני מאמין שהבן הבכור של אבי ראה אותו.
ועם כל המלחמות האלה של השנאה והאלימות, אני ילד פגוע בפנים
אני צועק לעזרה, אבל לאף אחד לא איכפת.מה החלומות שלי, מה אני
מעוניין להשיג לילדיי, אין לנו חינוך הולם, אין לנו עבודות
הולמות, אנחנו רק שולחים את הגברים לבנייה ואת הנשים לניקיון.
קשה לנו נורא וגם אם אנחנו חולמים אין מי שיגשים. מבין? עזבו
אותי במדבר... אני לעולם לא אסלח ולא אשכח. ועכשיו אם תסלח לי
אני חייב ללכת לקניון ולהפסיק את הסבל שלי, ואתה תחשוב על כל
מה שאמרתי לך ...אולי יבוא יום ועמך לא יהיה עוד קיים ואולי
יבוא יום וכל עמי לא יהיה קיים, אבל ביחד לעולם לא נחייה...
מקטנים הופרדנו ואנו לא יודעים להסתדר. השנים עברו... ואיתן
האהבה, השמחה, העליזות ,החירות, החופש והחוכמה."
"אין לי עוד מה לומר לך... חוץ מדרך צלחה... ותיזהר בכבישים,
ואל תפתח חלונות בכבישים.
אני לא הייתי מציע לך... ותבטיח לי דבר אחד, שאתה לא תהיה
רכרוכי אף פעם. ושתטפל בילדייך בכבוד. או אני או אתה אני מקווה
שזה אני."
הוא הלך... ואני חשבתי על הכל, אני שונא אנשים רכרוכיים.