גם בסתיו הזה הוא בא. שמחתי לקראתו. זה כמה שנים שידידי נוהג
לבלות את החורף אצלנו, רחוק מן הקור שבאזור מגוריו, סמוך
לתמזה, צפונית ללונדון.
רובין איננו בעל אמצעים. ידידי עמל יום - יום למחייתו.  למרות
סקרנותי, מעולם לא שאלתי איך הוא מצליח להוציא לפועל מסע כזה
מדי שנה.
הליכתו קופצנית מעט אך מאד גאה, קומתו נמוכה וקולו צלול
ומתנגן. השיחות בינינו ענייניות וקצרות בעיקר אנחנו נהנים
לבלות יחד בשתיקה.
הוא מגיע כל סתיו, "כמו שעון", עושה סיור בחצר לבחון מה חדש.
הפינה האהובה עליו הוא בצל עץ השסק. קצת מוזר: השסק קטן קומה
וצלו מוגבל לעומת הפקן הסמוך, הפורש חופה ירוקה ענקית.
הוא אורח נוח שבא בגפו. איננו מצפה לפינוקים, ולא דורש תשומת
לב יתרה. דומה שהוא זקוק להתרגעות מחייו ההומים שם באנגליה.
מעונו נמצא בחורש עצי אלון עתיקים. מסביב שדות מוריקים. לא
רחוק מתנהל לו לאט ובשקט התמזה בדרכו ללונדון הסוערת.
לפני שנתיים ביקרתי אני אותו. בקושי שם לב אלי. עסוק היה
במשפחתו ובעיסוקיו - הוא ולא הצליח להתפנות ולו לשתיקה קלה של
כמה דקות. הניד בראשו, קד קידה קטנה במיטב הנימוס הבריטי, ואץ
לדרכו.
ביקוריו יקרים לי. הקשר בינינו מסמל מין "המשכיות" בזרם החיים
המשול לזרימתו הנצחית של התמזה. שובו הביתה מלווה בהבטחה, שלא
נאמרת במפורש, אך מובנת מאליה כי בסתיו הבא ניפגש שוב!
לרוב איננו מודיע מראש מתי הוא מתכונן  לשוב הביתה.
בדרכו המיוחדת מקפץ הוא לראש צמרתו של השסק, קד קידה, פוצח
בשיר פרידה קצר ויוצא לנתיב נדידתו הקבועה והמופלאה.
אני מניף ידי לשלום ובלבי תפילה חרישית לשלומו של ידידי, ואני
קורא "דרך צליחה ולהתראות רובין אדום-חזה!"