לבנה,
דמות כוכב עגול אשר אורו מאיר,
עד אשר מגיע רגע בו יידום,
עד אשר מגיע יום חדש רועם,
בו תלבש שתיקה ותיחבא,
שקטה...

לבנה,
מתוך החשיכה עולה ומתריסה,
כה גדולה היא אך גם כל-כך קטנטנה,
ופנייך לי זורחים באור נוגה,
ואורה מאיר לך את פניי,
תקווה...

לבנה,
כלילת המעלות, ברה ונקייה,
וכתושה במכתשי ההוויה,
מתעקשת להמשיך בזריחתה,
על-אף שכרוכה במלחמה,
גבוהה...

לבנה,
נמל למשוררים שלא כותבים דבר,
חוצה את המאות, חוצה את פני הזמן,
מעלה תשוקות, תקוות ואשליה,
של מחשבות שנודדות עדיה,
זריחה...

לבנה,
נעלמת מול האור שבא מולה,
עוד קיימת אך פניה מסתירה,
עוד צועקת אך פיה אומר שתיקה,
מתגמדת מול אור הבכירה,
בוכה...

(יש שיר איטלקי שבנוי כך, וכתבתי את השיר במחשבה על
מנגינתו, אך לא מדובר בתרגום, מלבד שתי שורות)