עצים-עצים, אחים-אחים מועברים לפני כצאן לטבח. בקרונות משא של
בהמות הם נאגרים ונגררים אל המוות האורב בכל פינה. המוות שורפם
ומאכל את גופם, אך את נשמותיהם לעולם לא יוכל לקחת. הם עולים
השמיימה אל שערי גן עדן הסגורים שם מחכים להם האהובים.

אני עומד כאן לבד מוקף על ידי אחיי. גופותיהן שרועות על האדמה
החרוכה. שוכבים שם כרותים משורשיהם האהובים. רבים אחרים נגררים
אל הקרונות הצפופים שם המוות דוחסם עד אפס מקום ושולחם אל העשן
השחור. מסביב ציפורים מצייצות והשמש זורחת על דשאים ירוקים
המוכתמים בדם אחי.

אני עומד שם. לבד. צל ארוך. בודד. שחור. הכאב והכעס מתערבלים
זה בזה. כבר אינני יודע מהו כאב ומהו כעס, רצון לנקמה וחוסר
אונים. העיניים אדומות ודומעות. הן צורבות מזעם וכאב ומעוורות
את נפשי. העורקים במוחי דופקים כשאני רואה את אחיי נשרפים שוב
באש שכבר לא יכלה להעלות בי רגשי שנאה וזעם. רק ריקנות.

הוא עדיין לא בא. הוא רק ראה ולא עשה.

אני עוד אשאר פה זמן רק כי כבר שנים שאני עומד כאן ומחכה
שייקחו גם אותי אל העשן השחור העולה אל שערי גן עדן הסגורים,
שם מחכים האהובים.