"לפיל שלך יש נעליים?" היא שאלה, נופלת לתוך הכרית.
"כן, לפיל שלי יש נעליים אדומות", עניתי בנחרצות שלא מתאימה
לשעה.
היא הפשילה את וילון ריסיה המלכותי, ושאלה: "איפה הוא גר, הפיל
הזה שלך?"
"הוא גר בחצר הסודית שלי, שמוביל אליה מסדרון ארוך, שנמצא
מאחורי הדלת הסודית."
"איפה הדלת הסודית?" היא התעקשה.
"אני לא מתכוונת לגלות לך. הרי ברגע שארדם תתגנבי לדלת ותרוצי
אל הפיל ותקחי ממנו את הנעליים האדומות היפות שלו."
"למה דווקא אדומות?"
"אין מה לעשות, הוא התעקש. הצעתי לו כחולות והצעתי שחורות, אבל
הוא רצה דווקא אדומות."
"תספרי לי סיפור", היא חייכה והתגלגלה על הצד, שבהק בניצוצות
חשוכים.
"טוב. הפיל שיש לי בחצר - עכשיו אומנם יש לו חיים מאושרים, אבל
כשהגיע אלי הוא היה אומלל. הוא אפילו בכה וביקש ממני טישו."

הפסקתי לרגע את הסיפור, היא היתה עצומת עיניים באופן חשוד.
לחשתי לה: "ואם אספר לך את הסיפור ממש בשקט לתוך האוזן, מעניין
אם הוא ייכנס לך לחלומות." היא רפרפה בריסיה ואני והמשכתי:
"בכל אופן, הוא הגיע אלי אחרי מסע של נדודים ארוכים ומפרכים.
הוא גר פעם ביבשת הרחוקה גריזמבלדה, שמצויה במקום שבו הקוטב
הצפוני והקוטב הדרומי נפגשים. היבשת גריזמבלדה היא יבשת מוזרה.
כל חמש שנים היא עולה לאויר כמו כדור פורח, לגובה של 100 ק"מ
לפחות. היא מרחפת בין העננים במשך חמש שנים, ואז חוזרת לאדמה
שוב, וחוזר חלילה."
"את מכירה את דניאל דפו?" שאלתי. לא ניכרה תגובה. היא זמזמה
שיר מתוך שינה, והצדודית הערומה שלה היתה מוארת באור הכחלחל של
המחשב מהסלון. זה היה רגע קטן של אמונה.
"דניאל דפו הוא סופר מפורסם. אבל לפני שהפך לכזה, הוא היה מגלה
ארצות. עוד לפני כריסטופר קולומבוס, הוא הפליג ברחבי העולם
וחיפש יבשות אבודות. ויום אחד הוא גילה את גריזמבלדה.
הוא ירד מהאוניה שלו והציב רגל על היבשה. בדיוק באותו רגע החלה
היבשה להתרומם באויר, והוא קפץ חזרה לאוניה. דניאל המאוכזב חזר
לארצו, והמלך זימן אותו עד מהרה לשיחה פרטית. כאשר שמע המלך את
סיפורו, אמר לו בצחוק כבד ומלכותי: 'אינך מצטיין בתור מגלה
ארצות, אך כמספר סיפורים כשרונותיך עולים פי כמה על כל
הזבלונים הפיאודליים שמגישים לי כאן לקריאה'. ובטקס חגיגי,
שנערך ביום למחרת, הכריז עליו המלך כעל סופר החצר."
היא חייכה מתוך שינה. כשהיא מחייכת, האף שלה מלהטט קרקסים
לעצמו.

"באחת הפעמים שגריזמבלדה עלתה לעננים, פגש הפיל שלי פילה לבנה
ויפה. מאחר שלא ראה אף פעם פילים לבנים, לא כל שכן פילות
לבנות, התרגש הפיל מאוד והציע לה מיד נישואים. אולם כיוון
שחוקי גריזמבלדה קבעו, שבחמש השנים שהיבשת נמצאת באויר מותר רק
לחלום חלומות ולא לבצע שום צעד מעשי להגשמתם, הם החליטו לחכות.

עברו עליהם חמש שנים עטופות בלובן עננים ופילים (שכן הפיל גילה
שכל חבריה של פילתו האהובה גם הם לבנים כמוה), ובסופן חזרה
גריזמבלדה לקרקע המציאות.
הירידה הפעם היתה איטית מתמיד, ובמהלכה הבחין הפיל שלי להפתעתו
כי הפילה משילה את צבעה הלבן והופכת אט אט לאפורה כמוהו. הוא
הביט בה במבט מאוכזב: "מה זה צריך להביע?" הטיח לעברה שאלה
נרעמת. הפילה הסבירה לו שחלומות, ובעיקר כאלו שצבעם לבן,
שייכים לעננים. "רימית אותי!" הוא אמר בכעס. והפילה החלה
לבכות, אחרי הכל - היא לא רגילה שמאשימים אותה ברמאות.

דמעות של פילים הן לא דמעות רגילות, יש בהן מספיק מים בכדי
לשמש מאגר חלופי לכינרת ומספיק מלח בשביל לזרות על הפצעים של
כל בנאדם שעובר בסביבה. הפילה חששה שעד מהרה תטבע בתוך שלולית
דמעותיה, אבל לפתע הבחינה בגוש לבן מתנועע בתוך אחת הדמעות.
היא מיהרה לקנח את אפה (או יותר נכון, חדקה) בעזרת חדקו של
הפיל, שעוד עמד לידה במבט מגומגם, ספק מחייך ספק תמה, וקילפה
את קליפת המים של הדמעה. מתוך הדמעה יצאה פילה לבנה וקטנה,
דומה כמו שתי טיפות מים מלוחים לאמה. הפיל היה המום, הוא לא
ידע מה להגיד, ומה גם שהחדק שלו עדיין היה רטוב, וזה כידוע
מפריע לפילים כשהם מנסים לדבר. כשהתאושש ממבוכתו ומחדקו הרטוב,
מצא לידו את הפילה הקטנה, אך אמה נעלמה לחלוטין. הוא הושיט
לבתו הטרייה את כפרגלו הפילית הגדולה, והיא הושיטה לו בחזרה
כפרגל פילית קטנטנה. "אבל מה יהיה עם הפילה היפה שלי? היא חזרה
לעננים? לאן היא נעלמה?" הוא שאל את עצמו. והפילה-תינוקת כמו
קראה את מחשבותיו, התרוממה על רגליה והתחילה ללכת לכיוון העיר
מיכלזון, היא בירת גריזמבלדה. הפיל לא הבין, אבל התחיל ללכת
אחריה. בשערי העיר הוא גילה שלט גדול, שהכריז: "הרינו להודיע
כי בעוד שלושה ימים תתקיים חתונה מלכותית בארמון המלך לוצרקו
הנדיב. כל אזרחי גריזמבלדה, אלו שראשם בעננים ואלו שרגליהם על
הקרקע, הלבנים והאפורים, הרטובים והיבשים, הקטנים והגדולים,
כו-לם מוזמנים." הפיל לא הבין למה הוליכה אותו בתו לשערי העיר,
אבל חייך לעצמו, כשחש את ראשה הקטן מתחכך בעור הפיל שלו.  

ואכן, לאחר שלושה ימים הוא השאיר את הילדה לבייביסיטר מיומנת,
שאותה הכיר מן התקופה שעבדו ביחד במוסד השיקום לחולמי עננים
מאוכזבים. החתונה המפוארת נמשכה שלושה ימים ושלושה לילות, בכל
יום התחתן זוג אחר: ביום הראשון הדודו המגונדר והברווזית
האפורה, ביום השני אווזה הרה ושועל ערמומי, שכל הערב לא הפסיק
לזלול ענבים, וביום השלישי הפרא והעכברית, שהתווכחו בהתמדה כל
הדרך לחופה. כל יום הוגשו לאורח שלוש מנות ראשונות, שלוש מנות
עיקריות ושלוש מנות אחרונות. אבל יותר מהכל, הפיל הכי נהנה
להסתובב בין שלוש מאות שיחי הממתקים שהיו בגן המלך, לקטוף לו
בכל פעם ממתק אחר, לטבול בקצף העננים שהונח ברוב פאר על השולחן
המרכזי ולקנח את פיו בעלה ענקי של תאנה.
בערב היום השלישי יצא המלך מארמונו, והודיע על כוונתו לחוד
חידה שתיתלה בשערי העיר למחרת, ומי שיפתור אותה בתוך שלושה
ימים יזכה לפגוש את אהובו או את אהובתה. זאת משום שהמלך ידע,
שמחצית אזרחי גריזמבלדה איבדו את אהובי ליבם במעבר הבעייתי
האחרון בין השמיים לאדמה, עקב ריבוי יחסי של כוכבים נופלים
שהפריעו לתנועה התקינה של היבשת. למחרת בבוקר מיהר הפיל לשערי
העיר, וראה שעל השער תלוי קלף ענקי, עליו כתובה החידה: "מהו
הפלא שמקפל בצרור קומפקטי, בגדלים משתנים, את כל העבר והעתיד?"
הפיל לא הבין מה הכוונה.

"צרור קומפקטי? מה זה יכול להיות, שקית ניילון? אבל איך אפשר
להכניס לשקית ניילון קטנה את כל העבר והעתיד? ולמה בגדלים
משתנים?" בתו, שעמדה לידו, הביטה בו בעיניים שנראו כאילו הן על
סף בכי. "הו, לא!" חשב לעצמו הפיל, תיכף גם היא תתחיל לבכות
ואז לא יהיה סוף לסיפור הזה. אבל בדיוק באותו הרגע הבליחה
במוחו התשובה, והוא התחיל לרוץ לכיוון הארמון. הוא רץ כפי שלא
רץ אף פעם בחייו, אפילו כשהיה בטירונות. וכשהגיע לארמון ראה
שהדלת נעולה, ושני השומרים בחוץ הודיעו לו שבפנים יש מישהו
שיודע את הפתרון. אבל לאחר כמה שניות ראה הפיל את יריבו מתעופף
באויר לכיוון שיחי הקקטוס האדומים שהקיפו את הצריח המזרחי של
הארמון. הוא הבין שהדודו, שהחליט זה עתה לפצוח במרוץ ישיבה
מסוגנן, היה גיבור שקר. הוא התפרץ לתוך הארמון בצעד פילי נמרץ,
ונכנס ישר לחדרו של המלך. בלי עיכובים מיותרים, הוא אמר:
"אני". "כן, אני יודע שזה אתה", אמר המלך, "אבל מה התשובה?".
"זאת התשובה", אמר הפיל בנחישות. המלך התכופף ולחש משהו על
אוזנו של הפקיד שעמד לידו. הפקיד לחש לו משהו בחזרה.
המלך חייך חיוך מאשר. "ובכן, מי האהובה שתרצה למוצאה?" שאל.
"הפילה הלבנה שפגשתי בשמיים. בעצם עכשיו היא אפורה, אבל אני
עדיין אוהב אותה". "טוב, ננסה לעשות כמיטב יכולתנו". ואכן,
המלך ועוזריו הפרלמנטריים עשו כמיטב יכולתם, אולם ידם העלתה
חרס, שנמצא בעתיקות קיסריה. הפקיד הממשלתי לענייני סוכריות על
מקל, שהוצב במדינה הנידחת ישראל, הודיע למלך כי אבידתו של הפיל
נמצאה.

הפיל החל במסע הארוך אל הארץ, מסע שכולו עלייה תלולה ומפרכת.
עייף ומתנשם, הוא הגיע לעיר הקודש. בשערי העיר נכתב על שלט
חוצות גדול: "אנו מצטערים, אך אבידתך נאבדה שוב". התברר, שלאחר
שנמצאה הפילה הלבנה-לשעבר היא נאבדה שוב. והפיל ובתו החלו
לשוטט להם ברחובות ירושלים. הם חיו מנדבות שהטילו העוברים
ושבים לתוך כובעו המרופט של הפיל, במדרחוב. כולם חייכו אליו
ברחוב, אבל ליחששו עליו רכילות מאחורי הגב. ביום שלקחו ממנו את
ביתו ושיכנו אותה בגן החיות במלחה פגשתי אני את הפיל ליד
תמול-שלשום. הוא סיפר לי את סיפורו, וכשהתחיל לבכות הושטתי לו
טישו גדול במיוחד. החלטתי לעזור לו בחיפושיו, ולהלין אותו
בינתיים בחצר הסודית שלי, בלי לגלות לאף אחד."

למחרת הלכנו, אליזבת ואני, לבקר במנזר המצלבה, שעל שעריו נכתב:
"פתוח בין השעות שתיים לארבע". אבל אנחנו הגענו ברבע לארבע,
ונזירה נרעמת קראה לעברנו במבטא יווני-אורתודוכסי: "מה אתן
חושבות, שרבע שעה זה מספיק?". אז חזרנו ביום שלאחר מכן בשעה
שלוש בדיוק. כשפתחה לנו הנזירה את השער ראינו שליד העץ שממנו
הוכן הצלב עומדת לה פילה עצובה, שעקבות של צבע לבן עוד ניכרו
על עור הפיל האפור שלה.