[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ע. דנציגר
/
מצב אונטולוגי

כשהמצב האונטולוגי שלך מוגדר באמצעות הרווח בין הצהרות הגעגוע
ומימושן הפלאפוני, אתה הופך לשפוט של הזמן. אם תזוז מהמקום שלך
ליד הטלפון, יווצר קרע ברצף החלל-זמני, ויש אפשרות גם לחור
באטמוספירה. כל רהיט מסכן הופך קורבן לבעיטות סיכול ממוקד, לכל
משפט מסתננת לפחות קללה אחת, וכל בנאדם אחר שמתקשר זוכה
לקיתונות רותחים של עצבנות פתולוגית.
הקול שאליו אתה מייחל, אפילו יותר מאשר לאדם הנושא אותו במיתרי
גרונו החרוכים, זוכה לקיום עצמאי. האדם שלכבודו הקמת לשווא את
מזבח געגועיך הוא לא יותר מאידאה אפלטונית. הקול הוא נביא,
שליח של אמת בעולם של שקרים משומשים.
אין לך יותר לאן לברוח מעצמך. אחרי שאריות המזון המעובד שדחסת
לפיך מאימת הבדידות, נותרתם רק אתה והמצב האונטולוגי הדפוק
שלך.
בניגוד לצפוי, השקט הופך לחברך הטוב ביותר. כל היתר משדרג את
עצמו עד להעלמות מוחלטת. הצבעים כהים מאוד, או בהירים עד כדי
לובן, והעיניים זוכות בכל יום לחסד מחודש.
עד שתקפוץ, אולי יהיו דברים שיגרמו לך לחשוב אחרת. אולי יהיו
אנשים, ספרים, מכונות כביסה, מסטיקים בטעם קינמון, אושר. אבל
עכשיו, אתה מרשה לעצמך את היהירות ההדוניסטית של ההרס העצמי.
זחלים של מודעות מתגנבים אל ימיך הנרקבים, ואתה מבטיח לנקום
במישהו. סביר להניח שבעצמך.
אתה עורך ניסויי פרספקטיבה עם עצמים טריוויאליים, כמו יד, עט,
מחברת עם שורות, פחד. אתה הופך לצלם כפייתי של רגעים. תמונות
של איסלנד מהנשיונל ג'אוגרפיק זה כסף קטן לעומת היקום הקפוא של
חדר השינה.
ועד שהקול הנרקיסי בוקע מבעד לשח הרחוק המעוצב להפליא, אתה
עוטף את עצמך במים. או לפעמים יושב על הדשא באוניברסיטה ועושה
את עצמך משתזף.
השמש - היא לבדה נותרה נאמנה. בזכרונה הירחי אצור איזה סימן
לחסד נעורים. היא קוצבת את זמנך, הקצוב ממילא, ומחלקת אותו
לשניים: שעות של ווינסטון לייטס ושעות של התמסרות מוחלטת.
בעזרת עט הפיילוט השחור אתה עף. אתה ממריא מעבר לקוי המתאר
הנדושים של הגוף, מעבר לגבולות המתוחים בהצדעה לדגל, מעבר
לריצ'רצ'ים הבלתי נלאים של העיניים, אל המקום שבו אין בין מים
למים אלא שלוש אצבעות בלבד.
חריקת הדלת מספרת לך, בקנאה של מתחילים, על בואו הקרב של הקול.
האלה השומרונית, שלה שמור אותו הקול, מקצרת את המרחק בינה ובין
כף רגלך השמאלית בצעדה מהופנטת. ולרגע קצר ואינסופי היא מתגלה
בפניך - לבנה כמו משורר בלי השראה, עיוורת כמו הימים שהפרידו
ביניכם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ואם אני רוצה
לשלוח באגט?


צרפתייה מתקוממת


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/2/04 16:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ע. דנציגר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה