ערוגתי, שאין לה פרחים נאים להתקשט בם, אינה ראויה כלל לשם
ערוגה. כה אמר יעקב, נטל את הטורייה, העמיס את פיתו ויצא אל
הערוגה. ומתוך שגמלה ההחלטה בלבו ביתר שאת, ומתוך שהאמין כי
מלאכה הנעשית למחצה אינה מכבדת את בעליה, לא חדל יעקב מלהניף
ולהוריד את טורייתו על אותם זיזי צמח עלובים. ומתוך שכל אותו
היום היה עמל בערוגתו, נתמלטו שני כתמי זיעה גדולים אל חולצתו
והיו הולכים ומתרחבים מעלות השמש עד בוא השמש. ובעיקר רחבים
היו כשהשמש עמדה דום במרכז הרקיע, וכל הארץ שקטה ולא נשמע הד
מנחם להמיית ליבו.

רק איזו תנועה פנימית רוגשת, המיית מעמקים שלבשרו, היא לבדה
הפיחה רוח נעוות המרדות בסדר עולם הקבוע, שאיננו רגיל לנוע
אפילו כמלוא הנימה. אך גם זו, אותה תנועה רוצה לומר, נותרה
סתומה ומסותמת לתוך ארבעת צדדי עולם, חתומה בתוך כרסו, כמו
אותה אבן שאין לה הופכין. מן האבנים שלחצרו נמשך לו קו של אור
אל החמה, שמבקשת היתה בעזוז גדול להפוך פרותיו לפיגולים. כל
פרותיו העגולים של יעקב היו מזנבים באוויר באביבם הקודח,
ובאותה שעה ממש היה הולך ומשתפך עסיס שוצף לתוך מעיין נעוריו.

אותו האור סתום הוא, הרהר יעקב - אין לדעת מאין בא ולאן ישוב,
מי הכה בו ומנין. אך מבעד לכל אותן קושיות שאין להן פתרונים
ניבט ליעקב מראה ברור ומובחן: באור ההוא הסתום, הכה בו מי שלא
הכה, נשקפה כשחר דמות אישה, יפה וברה וזכה בכל הילוכיה. יעקב
טפח על כרסו, כמו לתת דרור לאותו יצור כבד השוכן במעמקים,
ויישר את קפלי מכנסיו בתנועה שיש בה מן החן שבפשטות ובה בעת מן
הזוהר הקורן של האצילות. נדמה היה לו כי העולם כולו התעטף
בטלית שכולה מור ולבונה והדרת קדומים - אך טעות היתה בידו:
העולם לא היה בכך אלא כמסתופף בצלו של יעקב עצמו, אשר כל אותה
העת היה מונה אחת לאחת את קדושות היום המסתעפות כאשדים מתוך
דמות יפת המראה שהיתה עולה ובאה אל מחנהו. ובעצם לא היה בו
ביעקב אותו החן שבפשטות, ועל אחת כמה וכמה שלא היה בידו סיפק
לסגל לעצמו מנהגי אצילות משל היבשת הקרה, אלא מאי? שאור השמש
תסס בו כשיכר געגועים משובח.

עוד הוא מפלבל בעיניו כאותו כלב משוגע, והנה נתברר כי אלומת
האור חלפה עברה את מחנהו בלא שהשיבה שלום לקריאותיו הדמומות.
נפלא מעיניו של יעקב כיצד ייתכן שאותה שעה שאדם זועק את
שרעפיו, אין הבריות מסבים את פניהן לקראתו ואין שומעים ולו
בחצי האוזן את שוועות היופי המבקשות לפרוץ מבעד לבשר. מדוע אין
אותו רצון נפלט מתוכו כפי שנפלט יונה ממעי הלוויתן, מדוע
נותרים אותם מאוויי מעמקים חנוטים בחליפת הייסורים של יום
מותם? מדוע אין האור בוקע מבעד לחלונות זימיו של הדג הגדול
ומאיר את העלטה הכבדה השורה בחדרי חדריו?

די, פוסק יעקב, המלנכוליה יפה היא אמנם לשעת הדמדומים, אך
שרויה במאבק מתמיד עם התאבון. והלא לשם כך עושה הוא את דרכו
בעצלתיים פנימה אל חדרו (רוצים היינו להתפאר, כי לקח עצמו כמלך
לחדריו מלאי אור היקרות, אך שומה עלינו לדייק ולומר, כי לא היו
הם אלא חדרי חדריו של מעון דלותו). והלא לצורך זה ממש הוא כבר
בוצע את פיתו, שבאורח פלא טרם ננגסה. ומדוע טרם ננגסה? זאת
אין לדעת - אולי היתה בכך ידה של אותה קרן שמש חופזנית ומחציפת
פנים, אשר היתה מתעלסת עם האבנים שבגינת שעשועיו. ואולי תחזור
אותה ריבה נחמדת להלך לה בשדה הגובל בערוגתו גם לערבו של יום
המחרת? זאת מוקדם היה לדעת, שכן שכינת הערב אין לה קבע בשדות
טרופי חרון כשלנו.

ליום המחרת הקיץ לו יעקב לקול הלמות האור על עפעפיים שכבד
עליהם עול העולם. בין כך ובין כך החל מפנה מקום להרהוריו, שאין
הרי שעת השחרית, המתדפקת על שער העפעפיים בקריאות תחנונים,
כהרי שעת הצהרים, הממתחת גווה ומפהקת בנועם וביישוב ההליכות.
אותה שעה היה מתבונן בחדרו ברעד קל, שכן דומה היה בעיניו כאותה
האות ם, הרובצת סתומה לתוך ארבעה צדדי עולם, באין עזר ומושיע.
ובכן, נצא מן החדר ונמתח נא את פנינו אל שמש האבסינט, אל השמים
הכחולים-זהבהבים, או שמות נמות בטרם היוולדו של רגע. בין כה
וכה היה יעקב ממתח פניו אל היום החדש, פותח שתי ידיו ומברך על
אלוהים הטוב שעשאהו אדם, שברכיים קדמוהו ושדיים נמצאו לו לינוק
מהם את דבש ינקותו. פרחי הערוגה הנאים קיבלו פניו בלבלוב הלום
קיץ. ספונים בתוך האדמה הברוכה הם היו מבקשים לפרוץ דרכם מבעד
לבשר הרגבים. יעקב הושיט את ידו הארכנית וליטף את ראשיהם, שצבע
להם כעין החמה. מבעד לאותה עין צהובה התעוררו עיניו של יעקב
לראות את יעלת החן שלקיפוציה המרננים התאוותה נפשו בלילה של
נים ולא נים. היא עברה לפני ערוגתו כמו אותו קרוא העובר לפני
הארון. תמונותיה שבעיני רוחו היו שקופות כחלונות בכנסייה, אך
לעת שמצאה כאן לפניו היה יעקב חוכך בדעתו אם אכן קרן אור היא
או עלמה של ממש. ושוב היתה עולה ובאה אל מחנהו, ממש כשם שארע
אמש, אותו האמש שמעמיד לעת זו פנים כאשתקד. עוד רגליה הקלות
היו גומאות את מישורי השדה המרובב ירוק שהפרידו ביניהם, היה
יעקב מתנשם בכבדות ומדי פעם כפעם מערה לריאותיו מנה הגונה של
אויר חם וכבד. כפסע היה בינו לבינה עת כרע יעקב על ברכיו ונשק
בלי אומר ומלים לידה המשובבת בהרות.

טקס כלולותיהם נערך לקולות משבי החורף הקרבים ובאים, בחלקת שדה
השוכנת לזיזו של צוק, ולמרגלותיה משתרעת תהום רחבת ידיים.
האורחים החלו ממלאים את החלקה הגדולה, אשר דמתה אותה עת לבור
סוד שאינו מאבד טיפה יותר מאשר למעיין מתגבר. כמה מהם היו אצים
להשתהות אצל יעקב, ומיעוטם, תמוהים למראה ועטורי זקנים שזה עתה
הנצו, באו לברך את העלמה. אוהל החופה היה מכסה על ראשיהם, אולם
מבעד לבד הממולמל היו הכוכבים מנטפים באור יקרות. עת הסירה
העלמה את כסיותיה הלבנות נגלה לו ליעקב חזיון תעתועים - הידיים
בהקו בזוהר נורא ונהדר, כמו היה האור שבפנים מבקש לעשות יד אחת
עם אור הכוכבים
שמן החוץ. אך אחזו זה ביד זו וכבר החלה מנשבת בפניהם רוח עזה.
לא יצאה שעה קלה עד שהיו נופלים מטה מטה, ושמלתה הלבנה נמשכה
מעלה והסתירה מעיניהם את פני הקרקע המתקרבת.
גופותיהם נחבטו אל האדמה אותה עבד יעקב כל חייו, וירחקו עצמות
עצם מעצמו.

שירה ניצבת היתה בחלון. דמעותיה היו מנשרות טיפין טיפין על אפה
המשובב, וחומדות היו להכתים אף את מנעליה הנאים. יפחותיה קרעו
בחלל האויר, ועשו את דרכן לחדר הסמוך שבו ישבה אמה חמורת הסבר.
לא עוד אלא שיפחות אלו היו חזקות דיין בכדי להקיץ את האם
מתנומתה. בפנים חמוצות ניגשה אל בתה המתייפחת, ובקול נרגן שאלה
לסיבת בכייה. שירה הצביעה על החלון הפרוץ ללא אומר. האם משכה
את מבטה מעבר לחלון, מבעד לרוח, שם, על האדמה, מונחות היו שתי
בובות מרוסקות איברים.