הן נותרו כשהיו, קשות להשגה, זעומות אישונים, מסרבות להכנע
לפיתויים זולים, כמו ים וזיקוקים. בשונה לחלוטין מן האוזניים
העצלות, שצנחו בקלות מקוממת לתוך הצלילים המלטפים של אחר
הצהריים, ששקעו לתוך צפצופי בוקר כמו מאזינות לסירנות מלחמה
שהתחרטו.
ורק הנעליים נותרו נאמנות. הוא הצעיד אותן במארש צבאי לתוך
משרדו של בן-סימון. הלה הביט בו במבט ארוך ומלא בוז וזרק עליו
את מילותיו:
- "מה אתה עושה כאן בשעה כזאת?"
הוא לא היה מוכן להטחה מילולית שכזו. האוזניים עוד לא הכינו את
מנגנוני ההגנה והפה עוד לא הספיק להמציא את פסגות שנינויותיו.
בהעפלה עיקשת לשארית מוחו, שהיה שבע רצון ומלא כרס מכדי
להתעורר מוקדם מדי, הוא דלה את כל מה שיכול היה:
- "אני מחפש".
בן-סימון לא ויתר. מי כמוהו יודע שמלחמת הכבוד העצמי היא מלחמת
אין-ברירה, שעבורה נחוץ להקריב את כל חייליך, גם אם עתידים הם
כולם ליפול כמו זבובים בזה אחר זה בקרב אחד חסר תקנה. בן-סימון
לא מדבר, הוא יורה מילים (בוא נגיד, אפילו לא יורה בנשק קל,
הוא זורק פצצות מרגמה או משגר טילים):
-"מה זאת אומרת, מחפש? מה לעזאזל אתה מחפש פה בשעה כזאת?"
כעת הוא עבר למנגנון ההשהייה הידוע אך המפוקפק למדי, שאותו
נאלץ לחלץ ממרתפי הטקטיקות הצבאיות שלו, מן הימים שעוד שירת
בסדיר:
-"אה... תשמע... אתה יודע..."
-"לא, אני לא יודע". ניכר היה בו, בבן-סימון, שאפילו הוא, שועל
הקרבות הותיק, עייף מעט מן התחקור המייגע. בדיוק כאשר שקל מעבר
ללחץ פיזי מתון, אוזניו הצטללו למשמע התשובה: "אני מחפש אהבה".
הוא לא ידע איך הצליח לחלץ מתוכו את המילה. הוא חשב על זה יותר
מדי, עד שמוחו המרופט ממילא נעשה לעיסה דביקה של מחשבות. הוא
החוויר מעט למשמע המילה הנבזית הזאת, כשנוכח כיצד היא חתרה תחת
הכרתו והתגנבה לרסיסי שיניו, לשלוליות פיו. כמו כולם, גם הוא
ידע שאהבה לא צריך לחפש, צריך למצוא. היא צריכה להתמלט אל תוך
חדרי לבבך מבלי שתרגיש בכך, היא צריכה להפתיע אותך כמו מסיבת
שעושים לך החבר'ה לכבוד יום הולדת חמישים.
כמו שמישהו אמר לו פעם: "אם אתה שואל את עצמך אם אתה אוהב,
כנראה שאתה לא". ואז עוד מישהו אמר לו וואריאציה על אותו הדבר,
וגם אימא שלו סיננה בין שיניה משהו דומה, עד שנמאס לו להקשיב.
אבל ככל שניסה להיות מופתע, כך היה מוכן ודרוך - הוא היה כמו
אותו זקן בן ארבעים ותשע ושלוש- מאות חמישים ותשעה ימים, שרואה
רמזים בכל פינה.
אבל עכשיו, חשב, הגיע הזמן לצאת למסע הארוך בדרך אל האושר.
הדרך קשה, היא עוברת דרך כל החדרים והעליות של הלב. לחדרים אין
לו מפתחות והעליות קשות להחריד, יותר קשות מהטרקים שעשה בנפאל
כשהיה צעיר ועוד היה לו סיכוי למשהו בחיים. מה גם שהחדרים הפכו
כבר מזמן ללשכות בירוקרטיות טובעות בניירת, אפופות בערפל שעמום
ענקי. אכן, הוא היה דרוך, שרירי התגובה שלו היו מתוחים כמו
קפיצים דחוסים והוא לא מצמץ לרגע. הוא אמר לעצמנו: "אני, אני
עוד אישיר מבט אל האהבה, והיא תשפיל את עיניה".
בן-סימון היה בניין חרב, מט לנפול. פצצות הזמן הותירו בו את
רישומן המתאפק. הוא לא ידע לאהוב. לא כל שכן להקשיב למלמולי
האהבה של אחרים. הם דמו בעיניו לזבובים הומי שפתיים, לעטלפים
עיוורים וידועי איוולת. בן-סימון היה תמרור אזהרה. מצטווח על
הסגות הגבול שנטו העובדים להנחיל לו בשעות הפנאי.
ובכן, הוא עלה בעליות הלב. מתנשף ומתנשם הוא הגיע לחדר. חדרה
של בטי.
בטי היתה בהירת עיניים. קומתה השחוחה כבר מזמן העימה את זוהרה
הבלונדיני. היא נהגה להסתכל ימינה ושמאלה לפני שחצתה את הכביש,
לדפוק שלוש פעמים על עצים מזדמנים, לירוק על חתולים שחורים
ועוד כהנה וכהנה. המבט שלה היה חודר עצמות, אזמל מומחה שמבתק
כבדרך אגב תוספתנים, והוא הרגיש אותו בתוך הבטן עוד לפני שפתח
את הדלת. הוא נכנס לחדר בצעד מלא בטחון, או כך חשב. אין ספק,
היה זה הטוב שבחדרים האפשריים.
בטי היתה האופציה הדלה שלו למצוא את מה שחיפש, היא היתה
הדיפולט של המשרד. כבר הרבה גברים חיפשו בה משהו לפניו. הם
חפרו וחפרו עד שמצאו את היהלום היקר, ואז הסתלקו תאבי מבט
וחשוכי עיניים, דלוקים מן הסם שעוד הצית בהם ניצוצות בעירה
אחרונים, חסרי חוש כיוון. מזדקנת אך עדיין לא לחלוטין זקנה,
עדיין מספיק צהובה בשביל להיחשב בלונדינית, ומספיק מכשכשת בכדי
להיחשב נחמדה. הם נהגו לקפל את חיוכיה, ששיגרה להם בדואר אויר
מזורז, ולתקוע עמוק בתוך כיס הקורדרוי המהוה. גם הם היו, ככלות
הכל, גברים מזדקנים.
היא היתה צבועה, במובן החיובי של המילה. היא חילקה חסדים כמו
קופה רושמת שהשתגעה, או כמו מכונת שתייה קלה בבסיס צבאי שכוח
אל שמישהו בעט בה והיא החליטה להריק את כל תוכנה אל תוך ידיו
המצפות. וכן, היא לבשה שמלה פרחונית. הפרחים שלה נשמו אביב. עם
כל חיוך שלה, או הסטה קלה של השפתיים, התחייכו לו הקצוות. יכול
להיות שזה מה שביקש? כאן? ממש מתחת לאף? לא, הוא הרי ידוע כבעל
חוש ריח דק שבדקים, ומבחין תמיד בכל איוושת קפה או רשרוש ארומה
של טוסט. לא כל שכן היה מבחין בנקל בניחוח האהבה המתפלש לו
מתחת לאף.
- "אתה צריך ממני משהו?" היא שאלה אותו בקול של תקליט שנשרט.
ואכן, הסימפוניה של מוצרט חדלה בתזמון מדוייק. תפאורת הרקע
חזרה להיות ציורים של מלאכים חייכניים מדי, מנומסים ומאולצים -
לא אלו המלאכים שאליהם פילל. הוא רצה שיחזירו לו את הקופידונים
של רפאל, שהורדו מן הקיר באכזריות של אוצר מפוכח. הוא הביט בה,
יופיה היה יפה מתמיד, למרות שהיתה מכוערת. "יש אולי יותר יפות,
אבל אין יפה כמוה", הוא חשב לעצמו בדייקנות מפתיעה.
האינטליגנציה הרגשית שלו הדהימה אפילו את עצמו. ובכל זאת, יפה
או לא, היא עדיין היתה תקליט שרוט, ואפילו לא בלונדינית.
-"לא תודה, רק באתי לשאול מה שלומך." הוא אמר בכניעה מתחנחנת.
הוא אולי חשב שהיה זה קולו הסמכותי והגברי שהעיף אותה ממקומה
הישר לעבר החלון המסוקס, אך אף אחד אינו מודע כמוני לעוצמת
פחדו המשתפל. לא היה לו עוד מה לומר, והיא הצביעה בעיניה
לכיוון היציאה. הדלת השמיעה חריקה מתנגנת שעה שהדף אותה לאחור.
הוא צעד במדרגות לאט ובריכוז מכוון, כאדם שמחפש דבר מה שאבד לו
זה מכבר.
והמדרגות, מצידן, הכירו לו טובה. הן לא המעידו אותו כפי שהן
עושות לאנשים כמו בן-סימון. חדר המדרגות היה שלו. על כל עליות
הלב וחדרי הנשמה שבו. הוא גדל באויר מדרגות ונשם ניחוח מעובד
של סטירליות מעוקרת. גם הוא, כמוהן, היה מעוקר.
הוא שעט אל הרחוב הומה הגשם. מכפות ידיו השקופות צעקו ורידים
תכלכלים. כל חייו עברו לנגד עיניו בפיהוק מתמשך וקולני. סוף
סוף מצא את מה שחיפש. טיפות הגשם דגדגו אותו, סעדו את ליבו
בניגון עקלתוני. הגשם היה נחוש, כנראה, להרטיב אותו עד לשד
עצמותיו. גשם נחוש הוא עניין שקשה להילחם נגדו, גם כשיש לך
מטריה. הוא הלך נגד הרוח, לא שהיה לו איזה עסק מפוקפק עם הרוח,
זה פשוט היה הכיוון שבו היה צריך ללכת. אלת הסערה נשפה וירקה,
תוך קללות נמרצות, לתוך פניו. הוא היה גבר נאה. שביר בדיוק
במידה הנכונה, מפרצים עמוקים וכסופים כיאה לגבר שרמנטי, אף
רומאי נשגב וחיוך ממיס. כל פעם שניסה לאכול גלידה היא מיד נמסה
לו מתחת לחיוך. ועכשיו הוא חייך. הוא אולי נוצח בקרב, אבל
במלחמה עוד ינצח. הוא יתפוס את הגורל בביצים, יסתכל לו
בעיניים, וירק לו בפרצוף. בני האלוהים עוד יבואו להתייצב
לכבודו, בכנס מחזור מייגע של חגיגות היובל. מלאך של רפאל ידליק
עבורו זיקוק מיותם. "הפתעה", יאמר לו השטן שזה עתה שב משיוט
קצר בארץ.