מילה כה מורכבת. הרבה משמעויות. הרבה כאב נשפך עליה, אולי
אפילו יותר מעל אהבה. משמעות יכולה להיות מצד אחד המשמעות שלנו
בחיים. משהו שאנחנו חיים בשבילו, משהו נשגב, כמעט בלתי מושג.
אבל המילה משמעות בשבילי היא אחרת היום, היא יותר מזכירה לי את
המשמעות שאני נותן לעולם, לאנשים, למקומות, לזמן ולחפצים. והכל
השתנה בזמן מגוחך, כמה? שלוש שעות? בשלוש שעות השתנו כל כך
הרבה דברים בבן אדם. לפעמים אני תוהה אם הכל בראש שלי, מנסה
לנתח כמה אני לא אובייקטיבי. אולי להצליח להוכיח שתמיד הייתי
ככה, אבוד, אפס-אנד-דאונס. אבל לא, הכל הפסיק באותה נקודת הזמן
הזאת, האומללה, המקוללת, העצובה, הטראגית, מה שתגידו. ואני כבר
לא מדבר על אהבה יותר, זה כבר נדוש מדי. אני מדבר על המשמעות
של הדברים. ההורים שלי למשל. כמה שאהבתי אותם פעם. כמה שלא
יכולתי להגיד שאני לא אוהב אותם, כמה שהם פגעו בי ובכל זאת
המשכתי הלאה ואהבתי אותם אהבה גדולה. כמה שלא פגעו בי, כמה שלא
עשו לי רע, תמיד המשכתי הלאה, תמיד אהבתי בחזרה אפילו כשלא
הראו לי טיפה אחת בחזרה. שוקולד. המאכל הכי טעים בעולם,
שנשבעתי שלעולם לא אגיד לו לא, לא בא לי תמיד. במיוחד שוקולד
לבן, היתה לו את הארומה הזאת, המתוקה, התמימה הזאת של הילדות.
זה אולי נשמע מטופש, אבל זה לא. כי זה רק חלק קטן ביותר
מהסיטואציה, ממה שמרכיב ילד בן 17. זה מתחיל שם, וממשיך
בידידות. הדבר שאין מקודש ממנו בחיים (חוץ מאהבה ומשפחה). אני
לא אשכח את בית הספר, כשהיינו יושבים שעות על גבי שעות על
המדרגות, אני וחברים שלי. הייתי מקשיב, מבין ומזדהה (לא פחות
חשוב). והיו מספרים לי על האהבה שלהם, כמה שהם רוצים להיות
איתה, אבל שאין להם אומץ לחלוק את זה איתם. וכשהיה - התרגשתי
כמעט כמוהם. וכשענו להם בשלילה בכיתי איתם. אהבתי אותם יותר
מאת עצמי, הייתי עושה הכל בשבילם, מחייך (באמת) ואוהב אותם.
ותמיד, אבל תמיד, היתה המשכיות, תמיד רציתי עוד לדבר איתם,
תמיד היה נושא אחר לשיחה. וכבר אין. למה? אני שואל את עצמי
הרבה את השאלה הזאת לאחרונה. מה קרה שם בשלוש שעות האלו שגרם
לי לשנות את צורת החשיבה שלי, שגרם לי לאבד את המרקם העשיר כל
כך של משמעויות שיצרתי לכל מיני דברים, לכל מיני פריטים,
לחיות, לאנשים. ולמה? בגלל אהבה? בגלל בנאדם שהחליט שכדאי לו
לאהוב אותי וזרק אותי, בהינף יד אל החיים האלה? או שמא הילד
שבי זרק את עצמו לשם כי הבין שילדים בעולם הזה נרצחים?

כמו שכתבתי, לא היתה בכוונתי מטרה אומנותית, אלא היתה צעקה.
ותודה לך נועה, שאפילו כשלא ידעת, עזרת לי להבין כל כך הרבה
דברים.
http://stage.co.il/Authors/15849