כל פעם שאני מדבר אליה, זה כאילו היא באמת כאן. אני יודע שהיא
תמיד איתי. גם כשהיא היתה כאן היא תמיד היתה איתי. מין קשר כזה
בלב, בלתי ניתן לניתוק. אהבה של חיים ומוות.
ועכשיו שהיא שם, עמוק, באדמה, אני מרגיש אותה. יודע שהיא שומרת
עליי.

אני מספר לה על מה שקורה. על הקידום שלי בעבודה. על האהבות
החדשות שלי. לא אהבות גדולות. רק קטנות, ונוחות, לא מתקרבות
אפילו. על זה שלמדתי לבשל ושהיא בטח צוחקת עליי עכשיו. ועל הבת
שלנו הקטנה, מיכלי, שהיא בת 12 עכשיו ומצטיינת בלימודים וכל-כך
כל-כך יפה כמו אמא שלה.

אני זוכר את היום שהיא הלכה ממני כאילו זה היה אתמול. זה היה
בתקופה דווקא שהמחלה שלה היתה רגועה והרופאים אמרו שהכל נראה
טוב. חזרנו פחות או יותר לחיים הנורמליים והלכנו לים בשבתות.
ופתאום, זה חזר. בבוקר היו לה סחרחורות והיא קצת הקיאה. נסענו
לבית החולים. היא איבדה את ההכרה ואשפזו אותה ואחרי כמה שעות
הבנו שזה הסוף. כל כך מהר זה היה.

אני חושב שהיא ידעה באותו היום שהיא לא תחזור. היא ביקשה שבדרך
נאסוף את מיכלי מבית הספר וכל הזמן הזכירה לי שיש אוכל במקרר
ושאני אדאג שמיכלי תאכל. אני כועס עליה שהיא לא אמרה לי, כי אז
הייתי יכול להיפרד ממנה יפה. לא ככה, כשהיא נופלת לי מבין
הידיים.

לפעמים אני חושב שהיא פשוט רצתה שהפרידה שלה תהיה חלק מהחיים.
ככה, שלא נתרגש יותר מדי. שנמשיך.
רק רציתי להגיד לך, אהובתי, שאני ממשיך.