"אבא, רציתי שתדע, שכל מה שקרה לי בחיים, זה בגללך."

הוא היה ניצול שואה, והיא היתה ילדת קיבוץ מצולקת. הוא היה איש
מעשה, והיא היתה ענייה מרודה. הוא כל החיים פיטם אותה באהבה,
והיא הקיאה עליו שנאה. הוא היה אבא שלה, והיא היתה הבת שלו.
והפתק הזה, פיסת הנייר המרוטה שהיתה עכשיו מלאה בדם, זה - זה
כל מה שהיא השאירה לו.

הוא עבר מספיק בחיים בשביל לדעת איך להתמודד עם מוות של אדם
אהוב. אבל לא, זה היה משהו מיוחד. הוא לא ידע איך לעכל את זה.
שנים ייחל למות לפניה, כי ידע שהרגע הזה יבוא. היא תמות בסערה,
היה אומר לעצמו. אולי עכשיו זה הזמן, לשים לזה קץ, חשב. גם ככה
אין לו בשביל מי לחיות.

הוא קבר אותה לבד. ממילא ידע שאף אחד לא יבוא להלוויה. אפילו
הותיקים בקיבוץ, שהיו באים להלוויות בשביל הכבוד, שמעו שהבת של
המשוגעת מתה ולא הנידו עפעף.

הוא חשב על הפתק. תמיד תיאר לעצמו שזה מה שיקרה בסוף. כי כזה
היה גם הוא, כפוי טובה. רק לביתו ידע להעניק את מה שלא הספיק
לקבל מהוריו, מה שהותיר בו את המרירות הזאת. בכל זאת, היה לו
קשה להשלים.