"מעיין את חייבת להתחיל לצאת מהבית ולהפסיק לשכב מיטה כל היום
על מליון שיטויים, כדורים לכאב ראש, ומליון כלים בחדר. די!
תבואי היום בערב, תדפקי הופעה ותתחילי לצאת מהדיכאון שנפל
עליך. עומר הוא לא הגבר היחיד בעולם." "טוב בסדר, נראה אם אני
זוכרת בכלל איך ללכת."
6 ימים לא יצאתי מהבית, הפעמים היחידות שיצאתי מהמיטה היו
להביא לי אוכל, מים ולשרותים. רוב הזמן אני ישנה וכשאני לא
ישנה אני אוכלת.
הפרידה המפתיעה של עומר ושלי שברה אותי לחתיכות. היינו יחד
שלוש שנים מקסימות, באמת, הכל היה מושלם.
עד שהוא טס לארה"ב לחודש לבקר משפחה, וחזר עם בלונדינית מתחת
לזרוע שלו. בהתחלה היא הייתה טרייסי הידידה של עומר
מקליפורניה. אחרי שניפרדנו פתאום היא חברה שלו, ובעוד חודש
וחצי היא כבר תהיה אישתו.
6 ימים אני רואה את התקרה הלבנה שלי עם ה-5 כוכבים שהדבקתי
עליה. המוח שלי כבר מתפוצץ מרוב בכי ואני מרגישה שישנתי 20
שנה.
אבל לא היה לי כוח לקום מהמיטה, הפכתי את זה להרגל. בעבודה
הודעתי שאני חולה, ולאמא שלי אמרתי שנסעתי. רק ליאת ידעה איפה
אני באמת. אלוהים יודע איך היא הצליחה לשכנע אותי לצאת מהמיטה,
נכנסתי להתקלח, וכמובן שהתחרטתי אז חזרתי למיטה. ואז הטלפון
מצלצל. עניתי. "מעיין קומי מהמיטה. שלא תתחילי להתחרט, אני
בונה עליך היום. שחר מגיע מאוסטרליה ואני רוצה שתפגשי אותו."
ניתקתי.
אוף למה היא מכירה אותי כל כך טוב. הלכתי לכיוון הארון במחשבה
שאני באמת זוכרת איך ללכת ומי זה השחר הזה לעזאזאל?!
הוצאתי את השמלה השחורה שלי שעומר כל כך אהב. התארגנתי ובאתי
לצאת, לא מצאתי את המפתחות. מישהו בכלל זוכר איפה שמתי אותם?!

לבסוף הם היו זרוקים בסלון. נכנסתי למכונית שלי ויצאתי לכיוון
ביתה של ליאת. לא מבינה בכלל למה יצאתי ומה אני עושה פה בכלל,
ולמה לא נישארתי בבית והמשכתי לרחם על עצמי, אבל הבטחתי, ואני
מקיימת, אז הגעתי.
עם פנים נפולים נכנסתי לביתה של ליאת, היא ציחקקה למראה עיניי
הנפוחות ולקחה אותי החוצה לבריכה איפה שישבו כולם.
לקחתי כוס יין לבו והתיישבתי על כיסא. וואי, איזה שעמום...
לפתע נכנס גבר גבוה, שחום, יפייפה והעניים שלו... וואוו...
הוא בחיים לא ישים לב אלי חשבתי לעצמי. "שחר", צעקה איזו
פוסטמה בלונדינית. אך שחר לא התייחס אליה. יפה, לא אוהב
בלונדיניות, חשבתי לעצמי. פתאום ראיתי את ליאת רצה לכיוון הגבר
החדש ומחבקת אותו. אז זה שחר, חשבתי לעצמי שוב. מה עשו ממנו
חתיך עולמי? כן (!) השבתי לעצמי.
שחר הוא מסוג האנשים שכשהם נכנסים לחדר הם משרים אווירה שונה,
קלילה. התשומת לב שהוא מעניק לכל בחורה שהתגעגעה אליו.
וכמו שחשדתי, בן אדם מהסוג של השחר הזה בחיים לא ישים לב אלי.
ותוך עשר דקות הוא ישב עם חברות בנות, וסיפר להם על הקנגרו
הפצוע שמצא באוסטרליה. עד שהמבטים שלנו נפגשו, הוא חייך ואני
גלגלתי עיניים בעצבנות. גם אני רוצה תשומת לב, מגיע לי ואני
צריכה את זה. חשבתי... קלטתי את ליאת מסמנת לשחר שילך לדבר
איתי. ואז הרגשתי די אידיוטית, לשבת שם לבד עם עיניים נפוחות.
אז קמתי. פתאום כף יד עדינה וחמימה תפסה את הזרוע שלי. "כבר
בורחת", נשמעו מילים עדינות ומתוקות באוזניי. סוף סוף יחס
ממשהו. כשהסתובבתי שחר עמד מולי עם העיניים המבריקות שלו.
ראיתי את ליאת בפינה מחייכת ומרוצה מהמצב, דפקה לי קריצת עין
והמשיכה בדרכה. והדבר היחיד שחשבתי עליו זה מה אני עושה פה.
"אני לא בורחת", עניתי לשחר הזה, "נמאס לי לשבת, ואני רוצה
לחזור הביתה למיטה שלי." מבלי לשים לב הדמעות כבר זלגו מעמצמן,
והוא עמד שם עם העיניים שלו ואמר לי "תפסיקי לבכות, האיפור שלך
נמרח". צחקתי... לזה הוא שם לב. יופי. שחר תפס לי את היד ולקח
אותי למקום שלא הכרתי בבית של ליאת. מדשאה ענקית עם שמיכה
ונרות. ליאת התחמנית הזו... התיישבנו על השמיכה והייתה לנו
שיחה מקסימה. אחרי 5 דקות לא יכולתי להפסיק לחייך. ליאת צדקה
הוא באמת אדם מיוחד.

לפני שנרדמנו יחד במיטה המטונפת שלי שחר לחש לי "את מיוחדת
ושאף אחד לא יגיד לך אחרת"
שחר הוא פשוט מסוג האנשים שאי אפשר להיות לידו עצובים.
שחר הוא מסוג האנשים ששווה להיזכר איך ללכת בשבילם... אחרת
אפספס אותם...