ישבתי על הקרטון ליד הכובע הישן שלי, כמה ילדים זרקו לי מטבעות
האימהות שלהם נראו קצת חוששות, "גם אני הייתי חושש אם הייתי
רואה אותי" אמרתי לעצמי. חבל שאין לי מראה.
מגיל 17 כבר חייתי ברחוב, חי מעזרה של אנשים טובים.
ראיתי איך האימהות הולכות אם הילדים שלהם ומסתכלות עליי בפחד
או שינאה חוששות ממה שהזר המלוכלך הזה יכול לעשות לילדים
שלהם.
הלוואי שהיו זוכרות שפעם, גם אני הייתי ילד.
התמימות שלך בתור ילד מתמשכת עד גיל מסוים הגיל שבו נגמרת
התמימות הוא הגיל שגם הטוב שבנו דועך. ילדים אפילו שמחים לזרוק
לי כסף. כשהגשם התחיל כל האנשים רצו לבתים אני נשארתי עם
הקרטון והכובע שלי למרות שאני חי ככה כבר הרבה שנים עדיין קשה
לי להתרגל לפעמים, איך הייתי רוצה להיכנס עכשיו הביתה ולשתות
מרק טוב, אבל כמעט אף מבוגר לא יתן שיכנסו אליו הביתה איש שהוא
לא מכיר, ועוד מהרחוב, מלוכלך ומאובק.
"שלום" אמרתי לאיש שכל יום עובר באזור שלי ושם לי כסף, הוא
חייך אליי, עם קבצן לא בא לו לדבר...
כמה שאני מתגעגע לשיחות נורמליות עם אנשים.
כמה ילדים הסתכלו עלי מאחור והתלחשו, לא מבינים איך אדם יכול
לחיות בלי בית ומשפחה ובטח גם לא יכולים לדמיין את עצמם ככה.
הנה באים עוד עננים שחורים, הנה עוד אגורה בכובע.
חייו של הקבצן.