אני לא יודעת מה לעשות. או לחשוב. או לרצות.
אני יורדת ממך, ואומרת לעצמי שהפעם זה סופי. שהפעם אתה תצא לי
מהחיים, מהראש, מהמחשבות. לתמיד.
אבל משום מה, אני לא יודעת איך, אתה תמיד מצליח לחזור לשם.
אני מנסה להסתיר את כל השלטים שמכוונים ללבי, אומרת לכל
העוברים ושבים שלא יענו לך, לשום דבר, למקרה שתשאל אותם. אפילו
החלטתי לעבור למקום אחר, אבל תמיד אתה מצליח למצוא עקבות,
ואיכשהו, בסוף זה נגמר כשאתה שוב אצלי בראש.

אני לא יודעת מה לעשות. או לחשוב. או לרצות.
אמרת לי שיש לך מישהי. שאתם חברים ושמעכשיו זה רשמי.
אז למה לעזאזל אני עדיין חושבת עליך?
למה אני לא מצליחה לשכוח אותך?
למה אני אומרת לאחרים שאנחנו כבר לא מדברים ושהרבה יותר טוב לי
ככה, למרות שבתוך תוכי אני יודעת שאני לא מוכנה לוותר עליך?
אני לא חושבת עליך הרבה, אני מודה.
אבל כשכבר אני חושבת עליך, אתה פשוט נתקע שם ולא מרפה ממני.
אתה לא מוכן לצאת החוצה ולהניח לי.
אתה מגיע אליי בשיעורים, בחלומות, או כשאני סתם לא חושבת באותו
רגע על משהו אחר. אתה מנצל כל פיסת זמן כדי לחדור אליי.

אני לא יודעת מה לעשות. או לחשוב. או לרצות.
יכול להיות שזה לא הסוף שלנו?
יכול להיות שזו סתם הפסקה שתוכיח לנו שאנחנו לא יכולים אחד בלי
השניה?
זה לא נראה לי כל כך, הרעיון הזה. זה פשוט לא הגיוני. לא
נתפס.
אז מה כן? למה אתה תמיד איתי?
ולמה אני לא מפסיקה לצייר את דמותך בראשי?
כל פרט ופרט אני זוכרת ממך, ומנסה לא להחסיר ולא לשכוח דבר.
זה לא קרה עם אף אחד אחר. מה כל כך מיוחד בך?

אני לא יודעת מה לעשות. או לחשוב. או לרצות.
כנראה שעד שאני אצליח למצוא את התשובות הנכונות, אני ואתה
נצטרך להמשיך ולבלות יחד.
במחשבות.