"קליק". שקט חורפי של אוזניים סתומות מחריש את מחשבותיי.
"קליק". התנור בחדר מתחמם אט אט לקראת בואה, ומוציא קליקים,
שבזמן אחר היו מוציאים אותי מדעתי. קליק ועוד קליק ועוד אחד,
שכבר נבלע וכל מה שאני שומע זה המחשבות על מה שיהיה בינינו
כשהיא תבוא. השמש המעורפלת בחוץ, ברחוב הקר, מנסה לחדור דרך
הוילון של חדרי. כנראה שגם היא רוצה להתחמם ליד התנור - אני
חושב לעצמי וחיוך בלתי נראה מורגש בזוית פי. לא נורא, עם
הוילון יש הרגשה יותר חמימה ואינטימית... נסגור אותו עוד קצת.


אני יושב על הספה. נופל לתוך תהום של מחשבות עליה, עלי, על
הפגישה בינינו סוף סוף. ואז נקטעת הנפילה ומשהו מושך אותי
משיכה חדה אל המציאות. ובמציאות יש רק שעון שתלוי לו על הקיר.
שעון שכאילו נמצא שם רק בשביל לספור את הדקות, את השניות עד
שהיא תבוא. לא משנה כמה זמן נשאר, זה יותר מדי זמן. בכל מקרה
היא תאחר אני חושב לעצמי... אבל זה טוב. תמיד שווה לחכות. לא
משנה למה. אפשר להעביר ימים על גבי ימים מבלי לעשות דבר, מבלי
לחשוב על דבר, אבל אותן עשר דקות של ציפייה מכילות כל כך הרבה
מחשבות, כל כך הרבה רגש. אני מסתכל על השטיח ורואה אותנו עליו.
מסתכל על הארון ורואה אותה לידו. לפתע היא כל מה שיש לי בראש.
אובססיה חולנית. זו בטח אהבה.

קליק מהתנור קוטע את האופוריה. עוד קליק כבר מצליל את המחשבה
ואני מתחיל לחזור לעצמי. הרחוב מתבהר לפתע כאילו הדליקו את
האור בחוץ וחוזר שוב לדמדומים של שעות אחר הצהרים החורפיות.
אני מוודא שהחדר מסודר והכל מוכן. כבר שבוע לא ראיתי אותה. הכל
חייב להיות מושלם. ככה אני. עוד שתי דקות. אבל מה זה שתי הדקות
האלה? זה לא שהיא תגיע בדיוק בזמן, אז זה לא משנה. אני מנסה
להחזיר את עצמי להגיון ולהפסיק לחשוב עליה. אני אחזור לשגרה
הטבעית ואנסה לשכוח מזה. כשהיא תגיע, היא תגיע! את מי אני מסה
לסדר? אין לי סיכוי. עדיף להתמכר להרגשה הזאת ולהנות מהרגש.
לפתע רוח של רגשות שוטפת את הבטן ומביאה עמה מיליוני פרפרים.
ככה סתם פתאום. אחרי זה ממשיכה לגב וחולפת לה. ככל שהזמן מתקצר
כך הרוח מגיעה חזקה יותר. אני מתחיל לכסוס ציפורניים ולנוע
במקום. לא מבין מה קורה לי. הציפייה בלתי נסבלת, מתחילה להביא
איתה פחד וחששות. מה אם היא לא תגיע? מה אם היא מביאה חדשות
רעות? מה אם לא ילך טוב?

הכל כבר אפור ואין יותר שעון, אין יותר היא, אין יותר אני
ואפילו מהיללות החזקות של הרוח מבעד לחלון כבר שכחתי. הפסקתי
לשמוע אותן. כל מה שאני מחכה לו זה הצלצול בדלת. הזמן עובר מהר
יותר, לאט יותר, פשוט עובר והיא כבר מאחרת. עשר דקות אחרי 4
כבר. בקרוב היא תבוא.


צלצול בדלת! סוף סוף! כבר נאכלתי מבפנים. עכשיו סוף סוף אני
אראה אותה. אעביר את ידי בשיערה הרטוב מהגשם שבחוץ. אנשק אותה
בשפתיה הקרות מהרוח החורפית. נשיקה איטית שתראה כמה התגעגעתי,
שתרגיש כמה אני אוהב אותה. אחבק אותה סוף סוף ואחמם אותה
ואותי. אני רץ לדלת בהתרגשות. עכשיו כמה שעות איתה לצידי, כמה
שעות שלי, לצידה. ושום דבר אחר לא משנה. הבטן כבר כל כך מלאה
בפרפרים שבא להקיא. אני ניגש לדלת ושואל בקול מצחקק וציני,
כאילו שלא חיכיתי לה כל הזמן הזה - "מי זההה?"...
"ועד בית!"