הבזק של אור מפלח את השמים החשוכים, קול רעם מהדהד בין העננים.
וגשם ניתח על האבנים האפורות, האדמה החומה ועשב הירוק. הרוח
מיללת, סוחפת איתה טיפות של גשם וברד לכל כיוון, אין איפה
להסתתר. המים זורמים על האדמה, שוטפים איתם עלים יבשים ובוץ,
הרבה בוץ. זרוע קטנה נאחזת בגופה לבנה וקרה. הידיים ממששות את
הגוף, האצבעות הקטנות נאחזות בבד החולצה הרטוב. בכי, בכי מר
וקולני הנפסק רק לקול הרעמים בוקע מצרור הבדים שבידי הגופה
המתה. הגשם והדמעות מרטיבות את הבדים. הרגלים נאבקות בתנועות
מרושלות וחלשות. אין להן כבר כח.
עיניי האם פתוחות כשערי השמים. מים זורמים על לכיה, מדמים
דמעות, אך לא. הלכי השניה חפורה עמוק בבוץ החום. שן שבורה נחה
כמה סנטימטרים מהפה והשפתיים הכחולות. חבילת הבדים ממשיכה
לצרוח, אך אין איש שיענה. הם לבד. הוא לבד. הרגלים אט אט
מפסיקות לזוז, הידיים מפסיקות למשש ולאחוז. רק קול הגשם
והרעמים נשמע.
והם נופלים. הם מצפצפים.
התעוררתי בפתאומיות. השעון המעורר שליד מיטתי פותח בשיר של
משאית שנוסעת אחורה. בעודי מנסה לסדר את הנשימה ולאחוז בחזה,
ידי השניה נשלחת אל השעון, והתוצאה - אני נופל חזרה למיטה על
הגב, ודופק את הראש בקיר.
השעון ממשיך לסלסל. שמתי יד אחת על המיטה והתיישבתי, היד השניה
אוחזה את ראשי הפועם. 'כואב'. לאחר ההבחנה הדקה הזאת אני ממהר
לחזור למציאות, ומבצע פעולה הכרחית, נותן לשעון מכה כזאת שאני
אצטער עליה מחר בבוקר כשאני לא אקום. אבל לא אכפת לי. בדקתי את
היד 'אין דם, באסה' דווקא היה מתאים לי, קצת ריגוש. חוץ
מטלוויזיה והחלומות הדפוקים האלה אני משועמם לאלה.
שיניים, גילוח, מקלחת, בוקסר וג'ל. חטפתי קופסאת שימורים,
והכנסתי את האוכל החום לצלחת של מיצי (שם בדוי), היצור היחיד
שתמיד חוזר אלי, על ארבע היא חוזרת.
אני כבר יודע שעל הכיסא בסלון מחכה הגינ'ס הקרוע והלא אופנתי
שלי שלבשתי כל השבוע. בעוד שאני פותח את הארון אני מקבל תחושת
דזו'ו מוזרה כזאת, אני ניעור טוב יסדר את זה, חוזר לארון ולוקח
חולצת כפתורים מכוערת להפליא שאחותי קנתה בשבילי בהודו. תכלת
עם דקלים, או שאולי זה מהטיול שלה להוואי?
עד שאני מצליח לכפתר את החולצה אני נזכר שלא פתחתי את החלון
למיצי. שוב דזו'ו, אולי כדאי שאני אלך לרופא?
כמה זמן לוקח לה להגיע? עצלנית... הספה נראת מזמינה מאוד...
טוב רק נשלים כמה דקות של שינה טהורה...
לילה, מאוחר מאוד בלילה. בשמים אין כוכבים. שני אנשים שיכורים
הולכים אחד ליד השני, התספורות הפאנקיסטיות והשרשרת עגיל-אוזן
שלהם לא בדיוק מיפות אותם (בלשון המעטה). הם שרים בשפה מוזרה.
משהו על ילדה שמורידה את הבגדים. הם עוצרים בתחנה של חשמלית
ומחכים לקו 317. בזמן שאישה זקנה בוהה בהם מהצד, הם בולעים עוד
כמה לגימות משלוש הפחיות הענקיות שהם. זה עם הקעקוע על הצוואר
ושתי הפחיות 'משחרר גזים מהפה' בקול רם. האישה הזקנה מגלגלת את
עייניה מבעד לשתי הזגוגיות הגדול של המשקפיים שלה. הבחור עם
התספורת האדומה והפחית האחת לא נשאר חייב, פותח עוד פחית,
מתיישב ליד הגברת, לוקח את השלוק של החיים שלו ואחרי מספר
שניות משחרר גז מסריח בריח אלכוהול מהפה.
שניהם מתפקעים מצחוק. האישה הזקנה בודקת את התחנה, הם לבד ואין
עוד כיסאות פנויים שרחוקים מספיק מהם. הבחור עם הקעקוע מתיישב
ליד חברו וביחד הם פוצחים בשיר על ילדה שבאופן מפתיע, גם היא
מורידה את הבגדים. האישה הזקנה מסתכלת שוב בתחנה ובשני
הבחורים. היא קמה ממקומה ומתחילה לפסוע לכיוון קצה הרציף כאשר
היא מבחינה באורות החשמלית המתקרבת, שני הבחורים החליטו
בינתיים ששתי פחיות ענק אינן מספיקות ולכן הם פותחים עוד
שתים.
לפתע הבחור עם השער האדום מבחין בגברת המתרחקת וצועק אליה דבר
גס שהיא מתעלמת ממנו. הוא קם ומתקרב אליה, רוכן אל גבה וצועק,
חברו עדיין על הספסל מנסה להבין את המורכבות בפעולת החיסור
שהתרחשה.
היא שותקת, רואה את פנסי החשמלית נעצרות באוד תחנה, כל כך
קרובה. היא מסתובבת ומסתכלת על שני הבחורים במבט בוז, מלא
שנאה, אולי כך הם יעזבו אותה.
הבחור בעל הקעקוע קם ממקומו ומנסה להתחיל לשיר שיר חדש על שתי
ילדות שמורידות את הבגדים שלהם, אך בעל השיער האדום לא מצטרף,
הוא בוהה הזקנה במבט מת, פיו מתעקל בהבעה של רוצח.
החשמלית מתחילה לנוע אל התחנה, והזקנה אומרת תפילה חרישית. בעל
הקעקוע מביא צפחה לחברו בכיף וזה מסלק את ידו ושם בה את הפחיות
שלו. בעל השיער האדום מתקרב אל הזקנה ותופס אותה בגבה. היא
מנסה להסתובב אך הוא חזק, כאשר הוא מתחיל לנער אותה היא מסוגלת
רק לראות את אורות פנסי החשמלית מתקרבים, היא מכה בצד גופו
בארנקה והוא מועד הצידה, היא דוחפת אותו לכיוון הרציף והוא
מתחיל ליפול, לא לפני שהוא תופס את גופה ומושך אותה אחריו, אל
הפסים.
קרונה הראשון של החשמלית קו 317 עולה כמו בגל והיא נעצרת. בעל
הקעקוע צורח, עכשיו גם שערו שלו אדום.
ההתעוררות הייתה מבהילה כמו במיטה. לקח לי כמה שניות להירגע,
העברתי כמה פעמים את ידי בשערי כדי לוודא שהוא לא מלא בדם, רק
מים מהמקלחת.
על עדן החלון יללה מיצי. לא פתחתי את החלון? אני קם ופותח אותו
ומלטף אותה כסליחה, היא מיד קופצת על האוכל, גם כן חזרה, לפחות
על ארבע.
פתחתי חדשות בערוץ 1 ושיניתי מיד לשתים, 'אין להם תוכניות
בוקר'. קול סירנה ותמונות של פיגוע הופיעו על המסך. אפרת רייטן
בדיוק סיימה לדבר והעבירה את השידור לאולפן החדשות. 'מתי זה
קרה?' אני חושב. אני מעביר לערוץ 1 ורואה שמראים את אותו דבר.
"וואי" אני משמיע "מתי זה קרה?"
מיצי סיימה לאכול והחלה להתחכך ברגלי. אני מעביר ל-BBC לראות
אם גם האנטישמים מראים תמונות מהפיגוע, לא, הם עדיין במדור
עסקים. מעביר ל-CNN ומגלה שהם בתחזית ומשם ל-FOX, הם כבר
משדרים. אני חוזר ל-CNN ורואה שהם תקועים עוד עמוק בתחזית.
מחזיר ל-BBC, כתב הכלכלה מעביר את השידור לאולפן. יש פרסומות
שבהם רואים מבזקים של חדשות שהם כבר אמרו על רקע מוזיקה עם
צפצופים. קטעים של מה שהם אמרו על עיראק דקה, ספורט משהו עם
הליגה הספרדית עוד חצי דקה. ואז, אז משהו אחר.
הכתבת השחורה אומרת "המשטרה בבריטניה מבקשת את עזרת הציבור
במציאת שרה אוק'ניגל ותינוקה הפעוט מייקל, שניראו לאחרונה ביום
ראשון, יוצאים מתחנת הרכבת 'פוטרס-באר'..."
'נו מה עם הפיגוע' אני חושב בעוד תמונה של האישה והתינוק
מופיעה לצד הכתבת
"...אך עדיין לא חזרו..."
הסתכלתי בתמונה, שרה חייכה אלי מבעד למסך, חיוך קפוא של פלאש.
היא החזיקה בידייה את מייקל. שוב תחושה של דזו'ו הרעידה לי את
קצות השערות בידיים, אולי באמת כדאי ללכת לרופא?
"...המשטרה חושדת בבעלה של שרה שנגדו הוגשה תלונה מצדה לפ..."
עייני נפערו, השפה הצרה, העיינים הגדולות המסרבות להיסגר של
שרה, הזרועה השמנמנה והאצבעות הלופתות את דש חולצת אימו. אלה
היו הם, אלה שהעירו אותי. ספרתי את הימים על האצבעות
"שלמים ובריאים." הכתבת מהשידור החוזר התחלפה בכתב ונשמעו עוד
כמה צפצופים לפני שעברו לשידור החי
"ידיעה חדשה/טרייה מישראל, עוד התקפת מחבל מתאבד באוט..."
העברתי תחנה, אך בכולם היו רק תמונות מהפיגוע, אפילו ב-CNN.
זה לא יכול להיות. זה לא החלום שלי.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.