שוב הסתכלתי למעלה, איפה שלא מזמן היו שמיים ועננים... הכל
נעלם והפך לסוג של בד שחור, וחוץ מזה לא ראיתי כלום, לא ירח
ואף לא כוכב אחד. רק חושך. רק שהפעם הוא נראה לי קצת מוזר, לא
מוכר בכלל. ועדיין נדמה היה לי שבחושך הקר הזה יש משהו מושך.
והמשכתי להאמין שמאחורי הגלימה השחורה של השמיים יש איזה מקום
חסר גבולות, צבוע כולו במיליוני צבעים ומלא יופי.
הדלקתי סיגריה וחיכיתי. די מהר, הגיע איזה איש זקן ונעצר לידי.
כולו לבוש משבצות אדומות וחיוך שנראה כאילו שלא ירד ממנו כבר
שנים. לא הבנתי מה הוא מחפש בשעה כזאת ועוד כאן, במרכז העיר
הגדולה הזאת, מלאת אנשים, מכוניות וסתם רעש. אבל הזקן נשאר
לעמוד לידי. למרות שמסביב כולם מיהרו לאן שהוא, שיירות של
אנשים עברו לידנו וכולם נעלמו בתוך המסדרון האינסופי של
הקולנוע הסמוך.
"מה יש שם היום?" - שאל אותי הזקן, ורק עכשיו שמתי לב לצבע
הכחול הדהוי אצלו מאחורי הזכוכית של המשקפיים.
"בטח עוד איזה סרט זול" - אמרתי בחצי גיחוך ואפילו קצת שנאתי
את הנימה של עצמי.
"אתה יודע יש גם סרטים טובים! לא לאחרונה, אבל כשהייתי צעיר לא
הייתי יוצא מהקולנוע שהיה צמוד לביתי. היה ממש שמח שם, מלא
בחורות וסתם חברים טובים. הכל היה..." - הוא דיבר בצורה מוזרה
ולא ממש הבנתי את מי הוא מנסה לשכנע יותר אותי או את עצמו.
מבלי לחשוב יותר מדי אמרתי לו שתמיד אומרים שהיום זה לא כמו
פעם. אולי הוא אפילו קצת נעלב מזה שאמרתי את זה בזלזול מסוים.
אבל פתאום חייך חיוך של ילד שמדבר עם איזה בובת צמר. "הכל אותו
הדבר, תאמין לי, עכשיו זה בדיוק כמו פעם. זה רק הצבע של
העיניים שדוהה עם השנים ופתאום העולם נראה אחרת."
אף פעם לא חשבתי על זה בצורה כזאת. בכלל לא ידעתי שהצבע של
העיניים דוהה ובטח שלא ציפיתי שיתחיל איתי בשיחת נפש כזאת.
הרמתי את המבט למעלה, בשביל לראות את השחור המאיים הזה שוב.
"מי לקח את הכוכבים הלילה?" - צחקק כאילו לעצמו הזקן, כששם לב
שאני מחפש שם משהו. "זה בסדר" - עניתי לו - "עדיין זה ממש יפה,
רק קצת חסר תקווה" - והוצאתי מעצמי איזה חיוך מיואש. "למה?
נדמה לך שאתה לבד אם אין כוכבים למעלה?" - המשיך לחקור אותי
המשובץ. "קצת..." - עניתי לו בשקט. ושוב שמתי לב בקצה העין שלי
שהוא מחייך.
"חפש אחר אנשים אמיתיים ולא כוכבים בשמיים" - עוד פעם הוא אמר
משהו שלא ציפיתי לשמוע הערב.
"בדרך כלל יותר קל למצוא כוכב ולא אדם אמיתי..." - לרגע עצרתי
את עצמי והסתכלתי מסביב. עדיין היו המון אנשים שמילאו את
הכניסה לקולנוע ואני בכלל שכחתי מה אני עושה כאן. ואיך לכל
הרוחות הגעתי לשיחה ההזויה הזאת?
"מה השעה?" - העיר אותי פתאום הזקן.
אף פעם לא היה לי שעון, זה נראה לי די מיותר תמיד לדעת מה
השעה, הרי גם ככה זה לא ישנה כלום.
"טוב נראה לי שאני צריך ללכת, כבר די מאוחר גם ככה." - התחיל
הוא שוב ופתאום כאילו התעורר מחדש. הצביע לכיוון השמיים וכמעט
צעק מתוך התלהבות: "הנה תראה!". באמת הסתכלתי וראיתי כוכב
ואפילו לא שמתי לב שהזקן נעלם לו.
פתאום הכל נראה לי די ברור. הדלקתי עוד סיגריה והמשכתי לבהות
בשמיים ולחשוב על האיש ההוא עם העיניים הדהויות. דמיינתי אותו
הולך עם בחורה או כמה חברים לאיזה סרט חדש בערב, צוחק, מדבר על
נשים, אהבה וסתם שטויות של צעירים. אחר-כך הוא משתכר עם חבר
שלו בפאב הכי אופנתי בעיר ומתעורר בבוקר עם כאב ראש נוראי.
למרות שהוא לא נראה כאילו שהיה פעם כזה, אבל כל התמונה הזאת
פתאום עשתה אותי קצת יותר שמח לפחות לכמה דקות. אפילו נזכרתי
מה אני עושה כאן.
"יאללה בוא. אנחנו נפספס את ההתחלה. חיכית הרבה זמן?" - היא
לקחה אותי ביד והלכנו לסרט. פתאום ראיתי את עצמי מזדנב אחרי כל
השיירות האלה של זוגות ונבלע איתם במסדרון הארוך של הקולנוע,
בדרך לעוד סרט חדש, בדיוק כמו הזקן המשובץ בצעירותו רק אולי
קצת יותר מאושר עכשיו.