מצאתי תמונה,
צולמה היא בסוף יסודי,
התמונה מעבירה את בדידותי,

בתמונה המנהלת
ועוד כמה ילדים מקובלים,
כולם יחדיו מחובקים,
רק אני בצד, עומד לבד,
ידיים לצדדים,
איש לא אוחז עימי אף יד,

לרגע כואב,
כולם מחייכים,
אני בצד עם פרצוף רציני,
עצוב עם עצמי,
לא מבין מה איתי,
כל אשר בתמונה לידי רעים,
אני בז לכל המקובלים,

הבטתי בתמונה שוב,
היה לי די כאוב,
רגע הבדידות הזה,
חקוק בתמונה,

"בא לי לשרוף אותה", אמרתי,
אבל זה זיכרון, חשבתי,
נעתקה נשימה,
נחנקתי לדקה,
אני יודע זה היה מזמן,
אבל הכאב חזר כמו בומרנג,
אולי אכחיש אותו ואשכח,

לרגע כואב,
כולם מחייכים,
אני בצד עם פרצוף רציני,
עצוב עם עצמי,
לא מבין מה איתי,
כל אשר בתמונה לידי רעים,
אני בז לכל המקובלים,

בסופו של דבר אשרוף אותה,
החלטתי בשבילה,
אמרתי זיכרונות של חיוכים של אחרים,
לא יעשו לי טוב בחיים,
לא אשכח את התמונה ואת ההרגשה,
אבל אזכור שבזמן הבדידות,
היה כאב נורא,
ארפא אותו מבחור וגם בחורה.