בראות השמיים אותך
התעוררה השמש,
שישנה אלף שנים לפחות
או שאולי, לא ידעה
שאפשר לזרוח.
התכסתה בפריחה
צהובה, וענפיה
זרועות חוורות
חובקות אדמתה
שם כורבלתי אני
בגרעין בראשית,
טהורה ממחשבות
גדילה ובגרות.
ועטפה קליפתי,
החומה, החמה.
מאוהבת שלחתי, גבעולי לשלך
שצמחת לידי
דקה לפני, שהשמש
התעוררה

מה יש בה באהבה, בכוח האוניברסלי שלה, ביופי הבלתי נדלה, שכמעט
כל מושך בעט, כל מקליד מקש וכל אחד ששירבט משו למגירה, נמשך
לחקור אותה, לתאר אותה ולהאיר את תבונתו בעיניינה לכל העולם.

שהרי אין לה חוקים, כבר קבע מישהו והיא עיוורת לעיתים ויש לה
אינסוף תבונות ואין אחד שלא ננגע בה.

יש מעטים ומובחרים שמאירים אותה לקראתנו ואנו מרגישים, שהנה פה
בסלון שלנו, יוליה נשקה לרומיאו, בריגט ליו, סינדרלה לנסיך,
חוה לאדם, רחל לדודה. יש כאלו שמביאים ממנה את החום והיופי
ועוטפים אותנו בציפיה לאחד המופלא והמדהים הזה, שיכנס בדלת
הבית, יחדור ללבנו וישכון שם לנצח.

שונה פגשה את האחד והוא נשאר שם בלבה לנצח.
בצניעותה האופיינית היא לא מודה ביכולתה להעניק לכם הקוראים
מילים כדוגמת הקודמות שהזכרנו, שיחקקו באבן, או ינציחו
אוניברסלית את הרגש שלכם.
אבל היא אוהבת לשתף
וכך כתבה לאהובה
בזמן הכרותם.