עם צאת השבת הלכה אימי אצל הרב. היא חזרה בפנים חתומות ואני
חששתי לשאול מה ביקשה ומה קיבלה. את המתח שניכר בפניה ניסתה
להחביא  כאילו היה אות קלון. שיערתי בנפשי שהגיעה אל הרב מאוחר
ואולי היו שם אברכים זריזים ממנה שזכו לראותו לרגע ביחידות.
ייתכן אפילו שדיברה רק עם הרבנית שנואת נפשה. הרבנית אמרה לה
פעם שאין לי שום תקוה. הרבנית צדקה כמובן ומי כמו אימי ידע זאת
ואף שינן זאת באזני השכם והערב. אבל מה שמותר לה להגיד לעצמה
ולי אסור לאף אחד אחר להגיד לה. הערב הארוך שהחל מוקדם התקדם
לאט וייחלתי לרגע שבו אקום ממושבי אחייך במבוכה אומר לילה טוב
ושבוע טוב ואצא אל הצינה שבחוץ. הקור ילווה אותי בנאמנות עד
לביתי שם אוכל להתאושש.
שמא אקדים את המאוחר ואספר לשם מה הלכה האשה הטובה הזו אל הרב?
חוששת אני ליצור דעה קדומה שאחר כך לא ימצאו לי המילים לתקנה.
המילים הן בעצם שורש כל הרע. בשתיקה אני מתעטפת כבצעיף  המסתיר
אותי מפני כל דורשי טובתי.

בת שלושים ושש ולא נשואה. הנה אמרתי את זה. אני לא מרגישה שום
הקלה, ההפך. מן המשפט הזה כבר מסתעפות להן כל המשמעויות
וההשתמעויות וההסתעפויות האפשריות והבלתי אפשריות. פתאום גם
ברור למה טרחה אימי אל הרב ומדוע חזרה בפנים השמורות אצלה ליום
השואה ותשעה באב בלבד. הנה אמרתי גם את זה: יום השואה. גם כאן
אני לא מרגישה שום הקלה. ואם הייתי גבר? (איזה מן שאלה היא זו
- אני שומעת את קולה בתוכי מתקומם). אם הייתי גבר העולם היה
נראה אחרת. חוקי הטבע אחרים שם. בעולם שלי סובב כדור הארץ סביב
השמש, בעולמם של הגברים סובבת השמש סביבם. ושלא יבלבלו להם את
המוח עם עובדות מדעיות. "כל צורת החשיבה הזאת לא טובה בשבילך",
אני שומעת את חברתי טובה אומרת באזני מאז ימי בית הספר. ככה לא
תמצאי אף אחד.
הערב כמעט נגמר, שטפתי את הכלים, שמעתי את האנחות מכל מי
שצריך. אני הולכת. "אל תסתובבי ככה עם פרצוף חמוץ כל השבוע",
אני שומעת את קולו של אבי מברך אותי לשלום ומיד אחר כך באה מכת
הקור שבחוץ. אימי לא אמרה מילה. בשתיקתה אני שומעת את
מחשבותיה, אין צורך שתגיד דבר, אני שומעת.

בשנה האחרונה אני מנסה, אני מנסה כמיטב יכולתי לעמוד בדרישות
של כיבוד אב ואם. לא פחות לא יותר. בחשאי החלטתי על מרד, לא
מרד גטו ורשה שבו כולם גיבורים אבל מתים בסוף, אלא מרד קטן מרד
חשאי מרד של אדם אחד לבד. מרד שבו אני מעיזה להעמיד פנים ובו
בזמן לשרוד לחיות לנשום. במסגרת המרד הפרטי הזה שלי אני כמו
אלו שהסתובבו עם תעודות מזויפות. אלו שהצליחו לאכול ולחיות על
ידי הסתרת זהותם. אלו שהסתירו את זהותן, איזה הבדל קטן,  אני
חושבת. לא יודעת למה (בטח שאני יודעת אבל לא מוכנה להגיד) אלו
נחשבות הכי גרועות, הן שרדו אבל לא עברו שום דבר, אולי אפילו
נהנו מזה. בראש של כולם עוברת המחשבה - מה הן עשו כדי להסתיר
את זהותן. למשל הן אכלו, מה הן אכלו בדיוק? הן בטח אמרו לקצב
"אני אמנם ארית בלונדית לגמרי אבל אולי יש לך קצת בשר כשר
בשבילי?", "בדיוק לא נשאר לי", יענה הקצב חמור הסבר, "תנסי
אולי בקצה הרחוב באיטליז של גודמן". (גודמן היה הקצב "שם" כן,
אף אחד לא נשאר גם אצלם). אני לא בטוחה שמבינים אותי, כמו מי
שמספר בדיחה לא מוצלחת אני מרגישה.
הגעתי הביתה, המחבוא שלי מחכה לי, בפעם הראשונה שאמרתי בבית
שאני מבקשת לא לבוא אלי ב"הפתעה", כלומר לא תאום מראש, הסתכלו
עלי כמו על מטורפת. אחרי שבוע כשהבינה שאני רצינית אמרה לי
אחותי הגדולה שכנראה אני לא רוצה שיבואו אלי בכלל. מאז אני
בעצם מוחרמת. אני יודעת שאף אחד לא יבוא אלי אם אזמין אז אני
לא מזמינה. למה להסתבך. פעם באיזה ערב, ביקשתי מאבא שיבוא
להתקין לי איזה מדף ואמא אמרה לו בשקט , בנוכחותי, "תלך אבל אל
תחזור", היא דיברה ביידיש כדי שלא אבין. אני כל כך לא הבנתי
שמיד אמרתי לאבא שלא צריך ותודה רבה כי בעצם כבר אסתדר לבד.
הוא נשם לרווחה.

אז אני כבר בבית, בדירה שלי, מוגנת מפני ביקורי פתע. ליהודים
בזמן המלחמה לא היתה הפריביליגיה הזאת, תמיד יש חשש מהלשנה. גם
אני בעצם פוחדת מהלשנה, לא יודעת מי יודע עלי ומי יספר עלי ומה
יקרה כשהם יגלו. מה כבר יכול לקרות? לאושויץ כבר לא יקחו אותי.

כל פעם שאני אומרת משפט כזה, בתוך תוכי אני מתכווצת. אסור לדבר
ככה בטח שאסור לחשוב ככה. בטח ובטח שאסור לכתוב ככה. הנה אמרתי
גם את זה: אושויץ (אומרים Auschwitz) המקום הידוע גם בכינויו
"שם". למדתי שאסור להגיד את המילה הזו בקול רם אפילו עוד לפני
שלמדתי שאסור להגיד את השם המפורש. בעצם למדתי שאסור להגיד את
המילה הזו בקול עוד לפני שלמדתי לדבר. לאלוהים קוראים "השם"
ולאושויץ קוראים "שם". למשל: "גם הוא נשאר שם". כשהייתי קטנה
לא הבנתי.
מה בדיוק לא הבנתי? אני לא יודעת. מה הבנתי? שלא כדאי להיכנס
לזה. ועכשיו אני נכנסת, זה חלק מן המרד שלי אני מעמידה פנים
שאני לא נכנסת לזה אבל אני כן.
בבית שלי נמצא ריח מיוחד. בזמן האחרון בכל פעם שאני חוזרת
הביתה אני שמה לב לזה. ריח שעושה לי פרפרים בבטן. ריח שהוא
ההפוך המוחלט לריח שיש בבית הורי, הכי הפוך שיש. הריח כמו שיש
בשדה תעופה בינ"ל ריח של בושם עם מי גילוח יקרים. הריח שלו. גם
כשהוא לא נמצא הריח שלו נשאר. אני כמובן לא מאווררת. אהה אומר
לעצמו מי שקרא את המשפט האחרון (וגם אני לעצמי) הנה מתחוור לנו
כל העניין. והציניקנים יוסיפו "לא פלא שהיא לא רוצה שיבואו
אליה בלי הודעה מראש". נכון. אני מודה. המרד שלי הוא לא מרד
גטו ורשה. אני לא מסכנת את חיי בכדי לשמור על זהותי היהודית
ולא מתגנבת מן הגטו כדי למצוא מזון כשר. אני אפילו לא מתכוונת
להסתיר את העובדה שאני שומרת שבת בהחבא מפני הגויה שמשכירה לי
חדר. אני מסתירה אותו. את ברנרדינו. הנה אמרתי גם את זה! אין
לי כמעט סודות יותר.
הוא לא בבית כרגע. אני יכולה להנות מן הריח ולא להילחץ. איזה
שטויות אני כותבת. לא להילחץ? הייתי מתה לא להילחץ. פעם אחת
להיכנס למיטה כמו שאני עושה עכשיו "בלי-להילחץ". נלחצות לי
המילים. אבל לי אין פרוצדורה כזו במחשב. נכנסים למיטה -
נלחצים. קמים? - נלחצים. אוכלים? -  בטח שנלחצים. (תראו לי
מישהי שלא נלחצת מעניין האוכל ואראה לכם שקרנית.) וכל זה לפני
שהתקרבנו לדברים שבאמת מסובכים. כמו ברנרדינו.
אני לא יכולה להמשיך לכתוב יותר. זה מתחיל להיראות כמו היומן
של אנה פרנק. אם מישהו ימצא את זה ואני עדיין לא אהיה מתה אז
אין לי סיכוי יותר בחיים. השתגעתי? מה אני כותבת פה? בלי
להילחץ? הצחקתם אותי. אני מפסיקה מיד. משום מה חשבתי שזה רעיון
טוב לכתוב לעצמי. כי לספר על זה אני לא יכולה לאף אחד. אולי
אמשיך מחר. לילה טוב יומני היקר.  
מישהו פעם אמר לי שכשרוכבים על אופניים אסור להפסיק לנסוע כי
אז נופלים. לא הבנתי אז איך זה באמת עובד. אם זה נכון אז הדרך
היחידה לעצור ולרדת היא בנפילה. ראיתי אנשים עוצרים את
האופניים ולא נופלים. אז אני ממשיכה לכתוב כדי לא ליפול. אם
אלמד לעצור בלי ליפול אז אולי אפסיק. אולי גם אולי גם אנה פרנק
כתבה כי חשבה שכל זמן שהיא כותבת לא יקרה לה כלום ותראו מה קרה
לה בסוף.

באוטובוס ראיתי איש אחד שהזכיר לי מישהו שאני מכירה. אני לא
יודעת את מי הוא מזכיר לי וזה קצת מפחיד. הזכרון הוא מעין חיה
מפלצתית כזאת שמתעוררת ואז אי אפשר לדעת מה היא באמת רוצה. או
שאני יודעת את מי הוא מזכיר לי או שלא. אני כנראה לא באמת רוצה
להיזכר.
החלטתי לתעתע, עד סוף הסיפור אף אחד כאן לא ידע אם אני איזה
אחת שהחליטה לכתוב כאילו היא מי שאני או שאני איזה אחת שיש לה
בעיות והחליטה לכתוב על עצמה. אני מקווה שעד הסוף אני עצמי
אדע.

היא בעצם לא ממש מבינה מה היא עושה לי. היא בעצם שותקת כל הזמן
ואני מוכרח לנחש מה עובר לה בראש. כשאני מצליח אני לא באמת
בטוח שניחשתי נכון או שהיא פשוט מחליטה מה עובר לה בראש לפי מה
שאני אומר. אני נוגע בה והיא נראית כאילו זה נעים לה אבל באותו
זמן אני מרגיש שהיא לא כאן. אולי היא שם. בטלוויזיה רואים משהו
ואני מתיחס לזה כאילו ראינו את זה ביחד אבל בעצם אני ראיתי
משהו אחד והיא בכלל מנסה להבין מה אני ראיתי כדי להבין איפה
היא. אני לא יודע אם זה מה שמטריף אותי או זה שהיא בעצם האשה
הראשונה שלי שאיננה פוחדת שאנטוש אותה פתאום אלא כמעט מייחלת
לכך. אנחנו לא מדברים על אהבה. פעם היא אמרה לי שבזמן המלחמה
אנשים לא אהבו כי פחדו לאבד. אני לא בטוח שאני מבין מה זה אומר
אבל בכל פעם שאני נכנס לדירה שלה בערב מאוחר הלב שלי מנגן
מוזיקה ברזילאית מטורפת באופן שגורם לי לחשוב (שוב ושוב) שאני
כבר באמת לא בגיל המתאים לכל המשחקים האלה. היא ישנה או שזה
נדמה לי. אני מתארגן בשקט לידה במיטה. היא לא נותנת שום סימן
של ערות אבל היא גם לא נראית ישנה. לשניה אני מתמלא חרדה, אולי
היא מתה? מה פתאום היא מתה לי פתאום? אני מבין שגם לזה לא ממש
רגיל, הבחורה שגורמת לי את זה גדלה בבית שאני כנראה לעולם לא
אראה מבפנים. יש לה הורים שלא יודעים עלי ולא ידעו לעולם. אני
מנגן בתופים בלילות וישן עד מאוחר בבוקר. הזמינו אותי  לנגן
בעיר המטורפת הזו ונשארתי כאן כאילו עד שיזמינו אותי למקום
אחר. אבל לחיים שלי יש קצב של ג'אז לפעמים הם זורמים ולפעמים
קופצים. אני נשאר כי הסיפור הזה עוד לא נגמר כמו כל הסיפורים
הקודמים שלי.

אני לא יכול סתם להירדם לידה אבל גם לא ממש בטוח שאני מסוגל
למשהו אחר. כנראה בחלום אני מרגיש את גופה נלחץ אלי וכמו שקורה
לי לאחרונה אני מתעורר כשהיא כבר לא פה.
אני קם ומרגיש כאילו קרה לי משהו טוב בלילה. אני נזכר בחלום
היה שם גם איזה אוטובוס ונערה שהביטה בי כאילו היא מכירה אותי
מזמן אבל היא לא בטוחה. אני מכין קפה. אני שותה אותו והולך
חזרה למיטה. אני נרדם וכשאני מתעורר אני מבין שהחלום ממשיך.
אני בבית שלי בקומו ואמא שלי צועקת לי מבחוץ דינו, דינו. אני
מתעורר מהצעקות שלה ומתבייש לצאת מהמיטה עם הזיקפה שלי. פתאום
הטלפון מצלצל ואני מתעורר והפעם באמת. עד שאני עונה לטלפון אין
אף אחד בצד השני ואז אני נזכר שהיא אמרה לי לא לענות. זה רק
עניין של זמן עד שיעלו עלינו. ומה אז?  אני מנסה להבין מה קורה
לי מה פתאום אמא שלי עכשיו נכנסת לי לחלומות. וקומו? המון זמן
לא הייתי בבית. אחרי איזה זמן שרצים לי כל מיני מקצבים בראש
אני מודה שבעצם יש לי איזה צל של מחשבה בראש. אני כנראה רוצה
להביא אותה מפה לשם. להראות לה את הבית בקומו ואת אמא שלי. את
המיטה הזו שממנה התביישתי לקום בחלום ולצאת. המיטה שמתחת לחלון
היחיד בבית שפונה לאגם.
נמאס כבר לגלות שאני מרגיש וחושב עליה באופן שלא דומה לשום דבר
שקרה לי כבר. חשבתי שאני מעבר לעניין הזה. חשבתי שרק בחורות
מתאהבות ונקשרות באהבות בלתי אפשריות ונותנות ללב שלהן להתנפץ
על הסלעים כמו גלים עם המון קצף. אני חושב שנצטרך להיפרד
ועולות לי דמעות. אולי זה בעצם הגיל. אני לא כל כך זקן וסנילי
שאתחיל לבכות בגלל בחורות.

אני לא מכיר אף אחד בעיר הזאת. אני פשוט מסתובב פה עד לזמן
שיפתחו את הפאב שבו אני מנגן. אני מסתובב קונה סיגריות ונזכר
שיום ראשון. יום ראשון פה זה סתם יום. אני מחליט לנסוע
באוטובוס למרכז העיר, אני עולה לאוטובוס ונזכר בחלום. פתאום
אני מבין שזה קשור. הכל קשור ושום דבר. אני נזכר איך בעצם
הכרנו. פעם אחת לפני שנים רבות (בעצם לפני כמה שבועות) הייתי
ממש כאן באוטובוס הזה או אחד כזה. פתאום שמתי לב שבחורה בלבוש
קצת מוזר מביטה בי באופן שלא ניתן להתעלם ממנו. ברגע ההוא, כמו
ממש עכשיו, נזכרתי באופן מוזר בפעם הראשונה שהושיבו אותי מול
הפסנתר. הייתי בן  שבע והפסנתר עמד שם בפינת הבית וחיכה לי עד
שאהיה מספיק גבוה בכדי להתחיל ללמוד לנגן. הפסנתר היה בעצם של
אימי מימי ילדותה וכאילו כל חיי התכווננו עד לרגע הזה שבו
יכולתי סוף סוף להפיק ממנו את הצלילים שהיו כה חסרים שם. עלי
להסביר: גם עד שהגעתי לגיל שבע ניגנו מדי פעם בפסנתר ואף טרחו
לכוונו. קצת ניגנה אמא וקצת אחותי הגדולה, ומדי פעם חבר של אבי
שנחשב מוכשר לכך. אבל רק משהגעתי אני לגיל הפסנתר טרח מישהו
להתיחס למוזיקה כדבר אמיתי, ראוי ומכובד. רק אז התחילו להתייחס
ברצינות לפסנתר ולצלילים שבקעו ממנו. לכולם, כמו גם לי, היה זה
ברור שאני נועדתי להיות מוזיקאי, פסנתרן, עילוי. ההתיחסות
לנגינה שלי היתה מוחלטת, טוטאלית ואינטנסיבית. לא היה דבר חשוב
יותר ולכל היה ברור שלכך בעצם נועד העולם. כילד נראה היה לי
טבעי לחשוב שהבית, ההורים ואפילו כל הסובב אותם נמצאים רק בכדי
לספק את התנאים ההכרחיים להתפתחותי כאמן, כפסנתרן. הרגע ההוא
שבו הנחתי לראשונה את ידי על הקלידים והצלילים שבקעו מן הפסנתר
היו שלי. הרגע ההוא עלה לי פתאום במלוא חריפותו ומורכבותו מול
עיניה של הנערה באוטובוס. באותה שניה קראתי לה בליבי נערת
האוטובוס,לא ידעתי את שמה ולא שיערתי בנפשי שאי פעם אדע. מזה
שנים אני נוטה לזכור נשים לפי הרגע הראשון שבו נפגשנו. אני
מייחס לכך חשיבות יתרה ואולי אפילו לא הגיונית. כשהייתי צעיר
קשרתי קשר סוער עם נערה שראיתי לראשונה במרפסת שטופת השמש של
הבריכה העירונית בקומו, זו היתה נערת הבריכה. נערת האוטובוס
שלחה בי עוד מבט אחרון וירדה במדרגותיו אל הרחוב הסואן. מראה
שערה הפזור נותר עימי והתחלתי להרגיש את הכאב העמום הזה מתחת
לסרעפת שמלווה אותי מאז בכל פעם שהיא איננה לידי. זו תופעה
רפואית ייחודית מעין כאב שלעולם אינו מתגבר לכדי כאב ממש אך
הוא מציק כמו בטן מלאה מדי אחרי ארוחה דשנה מדי.
האוטובוס נעצר וירדתי. הפאב היה במרחק הליכה אך חששתי שאגיע
אליו מוקדם מדי והחלטתי לסייר מעט ברחובות.

בערב מאוחר אני מתופף כמו בתוך טראנס, בעצם כבר לילה, אנשים
יושבים מסביב ומקשיבים, חלק מדברים ביניהם ואני מנסה לא הפריע.
אבל בעצם שקוע עמוק בתוך הקצב הפנימי שלי. הלהקה שאיתה אני
מנגן מאבדת ריכוז ומוצאת אותו חליפות, הם לא מבינים מה קורה לי
ואני לא טורח להסביר. קשה לי להסביר זאת אך מישהו שראה אותנו
מנגנים ביחד אמר שזה נראה כאילו הם מנגנים ג'אז והג'אז מנגן
אותי (באנגלית זה נשמע טוב יותר). כך באמת אני מרגיש, אינני
מרוכז במנגינה או בצליל או בקצב, אני נותן להם להוביל אותי
לתוך עצמי. ושוב ברגע הכי בלתי צפוי עולה לי זכרון כמו
פלאש-באק של תאונה. הערב כמעט מסתיים ואני כבר מדמיין את עצמי
חוזר הביתה ופתאום צפה אצלי התמונה של יום הולדתי העשרים
ושתיים.
תוך כדי נגינה אני יכול לראות את עצמי ב-2 למאי 1967. באותו
יום, כאילו לכבוד יום הולדתי, התארגן קונצרט קטן שחשיבותו
בעבורי היתה גדולה. עד אז ניגנתי בפסנתר יצירות קלאסיות בלבד.
למען האמת מוריי והוריי אסרו עליי לנגן כל מוזיקה אחרת שמא
תתקלקל הטכניקה המופלאה שלי בתחום הנגינה הקלאסית.

עליתי לבמה כשבקהל יושבים כמה אנשים חשובים שהיו אמורים להתרשם
ממני עד כדי כך שיציעו לי עולם ומלואו. בתחילה ניגנתי היטב
ולפי הכללים, אך לאחר זמן מה משהו השתנה. בקדמת האולם בקהל
ישבה נערה בלונדית ארוכת שיער שתופפה בעדינות על ירכה. ולפתע
התחילה נגינתי להתאים את עצמה לקצב התיפוף שלה באופן שהורגש רק
על ידי מביני דבר. היה זה שינוי קל שבקלים אך בלתי מקובל ובלתי
מסורתי בעליל, רק אני ראיתי את הבחורה ולא הבנתי מה קורה לי.
בסיומו של הערב ניגש אלי ולמורה שלי אחד ממביני העניין ואמר
בערך כך: "אתה בחור מוכשר אבל נראה שאתה מתאים לג'אז או משהו
כזה יותר מאשר מאשר לנגינה רצינית". באותו הרגע העלבון היה
נורא כאילו ערפו את ראשי. אחר כך אמנם המשכתי לנסות לנגן
מוזיקה קלאסית בפסנתר אבל מאותו היום התגברה נטייתי לג'אז ועד
מהרה עברתי לנגן בתופים, כשאני מניח למוזיקה להכתיב לי את
הקצב.

נרדמתי והתעוררתי פתאום, משהו היה חסר לידי. נמלאתי חרדה.
נזכרתי ששכחתי לבדוק הודעות בתא הקולי. בתא הקולי היתה הודעה
מאתמול בלילה. ברנרדינו במבטא האיטלקי הכבד שלו מדבר באנגלית.
בדרך חזרה מן ההופעה אתמול נתפס על ידי משטרת ההגירה. באוטובוס
ניגשה אליו שוטרת וביקשה לראות את תעודותיו. בדרכונו מוטבעת
אשרת שהות לצרכי עבודה שפג תוקפה (כשהגיע לארץ הוא הגיע רק
לשתי הופעות וזה היה די מזמן). הוא נלקח לשדה התעופה ומשם הרשו
להתקשר אלי. השוטרת שאלה אותו אם הוא יהודי, הוא ענה בשלילה.
היא אמרה לו שאם הוא רוצה להישאר בארץ הוא צריך להתגייר. בסוף
ההודעה הוא בכה, "אני עולה על מטוס עכשיו" הוא אמר.
"ואיפה את כשצריכים אותך?"