"כשאמא שלי הייתה צעירה היא הייתה פרחה. ואבא שלי ערס. אני
אוהב לדבר עליהם ככה", אורי מסתכל עליי ואומר לי בחיוך. אנחנו
יושבים אצלי בחדר ולומדים למבחן. אני מסתכלת עליו משועשעת
ומוסיפה "כן, אמא שלי הייתה כוסית לאללה, אבל מה-זה שרמוטה.
ואבא שלי היה קצת היפי כזה עם מעיל צמר, ואפרו, ומכנסיים
מתרחבים." אנחנו מגחכים. זה מגניב לדבר ככה על ההורים שלנו,
ואנחנו מרגישים שובבים כאלה. ופרועים. וואו, איך אנחנו מרכלים
על ההורים שלנו.
פעם, כשעוד היו להם חיים, לפני שנולדנו והכל, כשהם יצאו, וחיו,
ורקדו ובילו, ובתמונות שלהם הם מחייכים, אבל באמת, עם שיניים
והכל, לא חיוך מאולץ כמו היום. היום הם שקועים באפרוריות שלהם,
עם העבודה והשגרה המשעממת-תחת ובאסה להם.
ונמאס לי כבר.

לדעתי יש איזה מתח מיני ביני ובין אורי, אבל אף אחד לא מודה
בזה. נראה לי שהוא רוצה, אבל אני קצת שמנה מדיי וקצת מחוצ'קנת,
והחום והחיים מעיקים, מתנפלים עליי ממש.
        אחחח, לו הייתי יותר רזה.
אני רוצה לסיים עם הבגרויות האלה כבר, עם כל המבחנים. לפתח
קריירה. איזו? שירה, זה בטוח. אני אעבוד בצוות הווי ובידור
באילת, ומשם ל"בארבי" ואז ל"צוותא" ואז לקיסריה עם ברי וחמי.
ובכלל- לי ולטלי תהיה דירה מה-זה מגניבה, עם קיר אחד שכולו
יהיה מכוסה הזמנות למסיבות, והכל מאד פלורנטין-שיק כזה, ויהיה
לנו כלב סלב שתהיה לו רצועה ורודה מנצנצת, ונלך למסיבות ונתחכך
בעוד סלבס.
                     כמונו.

תקשיבו לי, מפנטזת על קריירה, עניינים, בלגאנים. כמו בת 30.
ואני רק בת 16. סתם, 18 כמעט, אבל תמיד 16 נשמע יותר מגניב,
צעיר. תמיד כותבים 16, כאילו "יואו, איזה מגניבות היינו
כשהיינו בנות 16." אבל תאמינו לי שלהיות בת 18 כמעט הרבה יותר
קרוב ל-30. החולצה נצמדת לי לגוף ואני מרגישה מחנק. ואני כל-כך
כבדה, אבל ממש. נניח טלי, יא-אללה שלה, מזדיינת עם שלושה גברים
במקביל, ושירלי שכבה עם 12 מתחילת השנה, ואני מדברת איתה
בטלפון, אנחנו מצחקקות, והיא אומרת לי "איזה מגניבה אני, הא?
שלושה! שאני ימות!", ומצד אחד אני מצחקקת איתה "כן, באשכרה
מגניבה", ומצד שני אני רוצה לדפוק את הראש בקיר. כזו אני.
כבדה. הפולניות עוברת בגנים, ואפילו שאמא שלי הייתה שרמוטה,
והיא ואבא שלי מאד חופשיים וליברליים בענייני מין (הם אפילו
נתנו לי ספרים בנושא, כדי שאני אדע ה-כל! עד היום אורי צוחק
עליי כשהוא רואה אותם...), אני לא יכולה. פשוט לא יכולה.
מתוסבכת שיק.

אף אחד שרציתי לא רצה אותי. גם הם דפוקים (ובעיקר הם), אבל גם
אני. ואורי רוצה אותי. הוא ראה "חתונת מונסון" ובא לו חתונה.
וילדים. אני צוחקת עליו. פאק. רק בני 18. הוא מספר לי שהוא היה
חבר של מישהי חודשיים ("או מירב, או מיטל, לא זוכר"), ושהוא
יוצא עם מלא בנות (כן, בטח!).
מצד אחד, אני לא רוצה איתו כלום, אבל מצד שני אני מתמלאת קנאה,
ומשחקת אותה נעלבת: "למה אתה לא מספר לי דברים כאלה?! איזה חרא
אתה, אני מספרת לך הכל!".
וככל שהוא מספר יותר אני קולטת שאני מתה שהוא יהיה רק שלי,
ושיעשה רק מה שאני רוצה. רק שלי (מבחינת הידידות, לא משהו אחר,
חס וחלילה).
וכמו שאני דפוקה, ככה גם ה"סו-קולד" קשרים שלי דפוקים. תמיד
קורה משהו רק כשאני שיכורה. אחרת זה מפחיד מדי. אני עוד ילדה,
והכי קטנה בחבורה, אבל מה הקשר- שירלי יותר קטנה ממני, ובכל
זאת...

הנשיקה הראשונה שלי הייתה באילת, בחופש שבין י' ל-י"א עם מישהו
שקטן ממני בשנה, אחרי שהשתכרתי מוות (נו, אלא מה) בלילה לפני
שחזרנו לכפר-סבא. כל הדרך באוטובוס רציתי להקיא. סתומה שכמוני,
לא חושבת, הא?
אחר-כך היה ירון. זה היה במסיבה שלו, וכמה שחברים שלו ניסו
להשכיב אותי כל י' ו-י"א (ללא הצלחה כלל וכלל, יש לציין), ככה
הוא מצליח בקלות (וזה עוד אחרי שאמרתי שאני לא אגע בו בחיים כי
אני שונאת אותו, ויש לו חרא של מצבי רוח). בהתחלה הוא עוד
התלבט ביני לבין ורד אחת (שבוע אחרי הם כבר היו חברים), אבל
הוא בוחר בי, ואנחנו עולים אליו לחדר, הוא ממש מתלהב ומטיס
אותי במדרגות, ואני כמעט נופלת, אבל לא. כשאנחנו מגיעים אני
נופלת חצי מתה על המיטה (אחרי 6 קוקטיילים בכוס גדולה במיוחד),
מברברת שטויות. לא משתפת פעולה. אני אהיה למטה. שהוא יעשה את
כל העבודה, לא? ירון מנסה לפתוח לי את המכנסיים ולא ממש בא לי,
אז הוא מרים לי את החולצה (מזל שבאתי עם חזייה יפה) אבל אני לא
מורידה אותה, ובכלל, מקשה עליו על החיים. הוא מתחיל לנשק אותי,
וזה נחמד, אבל אני לא מפסיקה לחשוב על הבטן, והשערות שצריך
להוריד, אבל אף אחד מאיתנו לא אומר כלום. בסוף אנחנו מתפשרים
על זה שאני אעשה לו ביד, וזה בכלל לא מפחיד ואפילו נעים, וככל
שעובר הזמן אני מתלהבת מעצמי יותר ויותר.
כשאנחנו מסיימים אני רצה לספר לטלי וריקי, והן מתלהבות מזה
איזה אלף שנה "את?!?! איך לא מתאים לך! סופסוף..!" סופסוף גם
אני טינאייג'רית מדליקה ופרועה.

אחד שאהב אותי פעם שאל אם הלכנו עד הסוף. עניתי שלא היה כלום
בינינו, אבל כולם יודעים. אני מתחילה להתפכח, חושבת על ירון,
רצה לשירותים ומקיאה. מקיאה מהאלכוהול והקוקטיילים שדחפתי
לעצמי. מקיאה מהחיים, ומקיאה מעצמי. די לכבדות!
"טוב", אני מתיישבת על האסלה, ומביטה על הדמות הנשקפת ממנה, עם
איפור שחור נוזל על הפנים,
"ממחר דיאטה", והולכת הביתה, לישון.