החלום שלי זה שהפעם הראשונה שלי (נו, אתם יודעים איזה...) תהיה
עם לני קרביץ. תבינו, זה לא שאני חושבת על זה כל הזמן ומתכננת,
מה גם שמבחינת קרבה גיאוגרפית (שלא לדבר על נפשית)- זה לא זה.
הוא שם ואני כאן. בגלל זה נורא שמחתי כששמעתי על התכנית הזאת,
נו, החדשה, זאת שמגשימה חלומות לילדים, עם הזמר הזה. מיד
כשהסתיימה התכנית הראשונה, והמנחה אמר לילדים שמי שרוצה לשלוח
חלום אז "הנה הכתובת" ו"החלומות הכי מיוחדים ייבחרו". "חחח",
גיחכתי לעצמי, "יו בט שהחלום שלי מיוחד", כי בסך הכל היו שם
חלומות די מעפנים כאלה על ילדים שרוצים לשחות עם דולפינים (מה
יש להם מזה???), וכאלה שרוצים להיות במפעל לשוקולד, אבל שלי
לא. שלי ממש מיוחד (והוא גם למטרה טובה, אתם יודעים, גם לבנות
יש צרכים). אחרי שכתבתי לתכנית את המכתב הכי יפה שאני יכולה,
בשפה כזאתי מכובדת, שמתי במעטפה, הדבקתי בול וציירתי כל מיני
קשקושים צבעוניים, כדי שהמעטפה תהיה בולטת, ושלחתי.
אההה, איזו הקלה.
עכשיו צריך לחכות לתשובה.
אני לא אשקר- בשבועיים האלה שחיכיתי, כל צלצול טלפון הקפיץ
אותי. לא הייתי מרוכזת בכלום- בית ספר, עבודה (אני ממלצרת
בבר-פאב-קפה-מסעדה-מועדון סנוקר), ואפילו רזיתי בכמה קילואים
(סבבה, שהגופייה החדשה שקניתי תיראה עליי פצצה!).
בקיצור, אחרי שבועיים מגיע אליי צלצול הטלפון המיוחל:
-"הלו?"
-"שלום, מדברים מהתכנית "חלום עליכם", רווית נמצאת?"
שיואו, זאת אני! זה הם! לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי:
"כן, זאת רווית מדברת". הלוואי שיגידו לי שזכיתי! הלוואי,
הלוואי!
"אהמ..תשמעי", עונה לי הקול, שהיה קצת מובך הפעם,  "ה..חלום
שלך, הוא קצת, איך ננסח את זה.. קצת לא שגרתי, את מבינה?"
ססאמק, סיננתי לעצמי והחלטתי להלחם, אני אף פעם לא זוכה, אז
לפחות עכשיו כן!
"תשמע", עניתי בתקיפות, "זה החלום שלי ומה ל'שות שהוא לא מסתדר
לך! אתם תכנית שמגשימה חלומות, לא? נכון? תענה לי! נכון או לא
נכון?!" שתיקה קצרה ואחריה "כן" חרישי. "אז תגשימו לי את
החלום!!!". "טוב, אני אחזור אלייך, רווית, נכון? טוב, ביי".
אוף.
אחרי 10 דקות התקשר המפיק וקבענו להיפגש. סבבה. לקחתי אוטובוס
לאולפנים (אנחנו נמצאים, מתברר, באותה העיר), ונכנסתי לחדר
המפיק. "שבי רווית" הוא אומר בנעימים. "צ'מעי, בתכל'ס נוכל
להגשים לך את החלום, אבל רק חלקית. את מבינה, לא נוכל להציג
חלום כמו שלך בתכנית לילדים. וחוצמזה, את קטינה ונוכל להיכנס
למאסר, את מבינה אותי?", הנהנתי בראש והרגשתי מחנק מטפס לי
בגרון ודמעות מציפות לי את העיניים, "אבל-", הוא המשיך ואני
תליתי בו עיני עגל, "נוכל להפגיש אותך עם לני, ולהציג את החלום
כאילו רק רצית לפגוש אותו בלי כל ה"מסביב". מה שיתגלגל הלאה זה
עניין שלך בלבד ולא נראה את זה בתכנית, אבל תאמיני לי ילדונת,
לפי השמועות שרצות עליו לא תצטרכי לעבוד קשה בשביל להגשים את
החלום שלך, איף יו נואו וואט איי מין" הוא קורץ אליי ואני ככה
מהבאסה של החיים כולי מתעוררת ודופקת חיוך של שמחה והקלה. רצתי
אל המפיק וחיבקתי אותו, "תודה! וואי, איזה נשמות! יואו, יואו
תודה! איזה התרגשות, אני כולי צמרמורות! תודה! תודה רבה! באמת!
איזה חמודים אתם!". המפיק חייך אליי. "תהיי מוכנה, עוד שלושה
שבועות טסים".
בבית-ספר סיפרתי לחברה שלי, אילנית, שזכיתי, ושתינו קפצנו
וצווחנו עד שכל הבית-ספר שמע. תוך יום השמועה התפשטה (עשתה לה
כנפיים, כמו שאומרים), וכולם באו לדבר איתי ולמצוץ פרטים.
הייתי ממש מלכה. אפילו כל המקובלות האלה באו לדבר איתי, יענו
הן חברות שלי. אבל אני, מה 'כפת לי אני? אין לי טענות. בשלושה
שבועות האלה לא אכלתי כלום, חוץ מסלטים וכאלה, ועשיתי כפיפות
בטן ככה, שתהיה שטוחה. אמא שלי אמרה לי כל הזמן לאכול, אבל
אני- אני אבוא כוסית ללני. קניתי לפגישה מכנס סאטן צמוד בצבע
סגול וחולצת מחשוף שחורה ונראיתי פצצה! שמתי ת'פלטפורמות,
ארזתי תיק קטן ואמרתי להתראות לכל האנשים מהשכונה שבאו להפרד.
מה אתם אומרים, נהייתי סלבריטי!
שכן שלי הסיע אותי לשדה התעופה, שם פגשתי את כל הצוות, וגם
הזמר-מנחה, שהיה מאד נחמד ושאל אותי אם נוח לי וכאלה. לפני
שיצאנו צילמו אותי, וכשראיתי את המטוס נפלט לי "יה, מטוס..."
וכל הצוות חייך, וגם אני. פאדיחה. אה, ובמטוס ראינו את ההוא
מ"פספוסים", עם הסיגר, איזה ממי! אמרנו לו שלום וגם הצטלמתי
איתו כי אמא אוהבת אותו. באמצע הטיסה קלטתי שמצלמים אותי בלי
שאני ישים לב, אז שרתי, כאילו בספונטניות, "I WANT TO GET
AWAY,I WANNA FLY AWAY, YEAH YEAH YEAH", וכל הצוות יצא נורא
מבסוט. כשנחתנו באמריקה היה ממש מגניב! הכל גדול, וגם טיילנו
קצת, אבל אני הייתי חסרת מנוחה ורציתי כבר לפגוש את לני. לא
סיפרתי לאחותי, אבל אפילו לקחתי קונדומים מהמגירה שלה בלי שהיא
תראה. סופסוף, אחרי אינספור שיטוטים מיותרים ברחבי אמריקה
(יאללה, מה באנו לראות? בניינים או את לני?!), סופסוף הגיע
היום המיוחל. התקלחתי, התבשמתי, לבשתי ת'בגדים החדשים שקניתי,
ויצאנו לפגוש את לני. הגענו לאולפן ממש גדול ומעוצב כזה
בסטייל, ופתאום- הוא נכנס! "יואו, אני מתעלפת!" מלמלתי. כמו
בסרטים שמראים בסלואו מושן, ככה לני התקרב אליי כשהוא לבוש
בשיא הסטייל והאפנה, כולו מעצבים (יענו- בגדי מעצבים). "רצינו
להפגיש אתכם לפני התכנית, קצת שיהיה לכם על מה לדבר. אחר כך
יבואו עוד עיתונאים ולא תהיה לכם הזדמנות להיות לבד...", אמר
הזמר-מנחה והשאיר אותנו לבד.
"היי", אמרנו בבת אחת, ושנינו צחקנו. "אני מה-זה מתרגשת לפגוש
אותך! כבר מלא זמן רציתי", גמגמתי באנגלית-שלוש-יחידות. "תודה,
זה מאד מחמיא לי. את מישראל, נכון? את יודעת, גם אני קצת
יהודי". יופי! נוכל להתחתן ואז לא יהיו לנו ילדים ממזרים! "אז
תגיד, לני, מה אתה עושה היום בערב?" לנו'ש נראה קצת מופתע, אבל
ענה בחיוך ממזרי- "מה שבא לך". אהההה! זה מצליח! גייסתי את
החיוך הכי מפתה שלי "נלך למועדון-הכי טוב שיש בסביבה!". "איטס
אה דייט", והלב שלי דפק כמו קטר. המשכנו לפטפט קצת עד
שהמנחה-זמר נכנס ואמר שצריך להתחיל לצלם, כי כל העיתונאים
מתחילים להיכנס, ומסיבת העיתונאים עומדת להתחיל. הקיצר, היה
מ'זה משעמם! כל העיתונאים שאלו אותו שאלות מפגרות וזיינו בשכל
על התקליט החדש ובלה בלה בלה. תאמינו לי, יותר גרועים מהילדים
שמבקשים להיפגש עם הדולפינים, העיתונאים האלה. אני חיכיתי כל
הזמן לאקשן האמיתי. אחרי שהכל נגמר חזרנו למלון אני והצוות
להתארגן לקראת המועדון. לקחתי חמסה וספר תהילים ושמתי בכיס.
אה, ולא לשכוח את הקונדום. יצאנו למועדון ולני בא לקראתנו
בכניסה (מה שקרוי- לובי) ואמר לבאדי גארד- "היא איתי". כל
האמריקקיות הפרחות שהיו שם הסתכלו עליי במין הערצה וזלזול, קצת
במבט כזה של "וואט דיד הי פיינד אין דאט גירל?!" אבל לא 'כפת
לי. אני בעננים. הגענו למועדון ונכנסנו לרחבה. לני אמר שלום
לכולם וכולם התחנפו אליו "או, איי לאב יור ניו דיסק, איטס
אמייזינג!" וכאלה, ואז הלכנו קצת לרקוד. ת'אמת? לא רוקד משהו
הלני הזה, אבל בסדר. ניסיתי להיות סקסית, מפתה ומגרה ולהימרח
עליו, אבל לא יצא- אין חוש קצב לבחור. באיזשהו שלב ויתרתי על
לנסות לרקוד איתו והתיישבתי על הבר. חצי מצוות הצילום הספיקו
להשתכר, חוץ מהמנחה שלא נראה מרוצה מהמקום והמוזיקה
מי-יודע-מה. הזמנתי דיאט קולה עם רום ושתיתי לאט, בוחנת את
המקום. ת'אמת? דווקא אחל' ה מקום. וגם האנשים. כולם סטייליסטים
כאלה. מעודכנים. פתאום איזה אחד על הבר עשה לי עיניים. חייכתי
והוא התיישב לידי. החלפנו כמה מילים. מסתבר שהוא ישראלי שעושה
את הטיול הגדול אחרי הצבא, והוא בכלל מבאר-שבע ואיזה עולם קטן,
כי יש לי משפחה משם וכאלה. מאד חמוד. קוראים לו דוד. החלפנו
טלפונים וחזרתי לרחבה, מה שהתברר כטעות, כי ראיתי את לני
(עדיין!) מנסה לרקוד, וזה הוציא לי קצת מהחשק. אבל הוא עדיין
כוסון. אחרי זמן לא רב חזרנו למלון כי כולם נהיו עייפים
ושיכורים,
ואז הגיע רגע האמת- אני ולני הגענו לחדר במלון.
לני נשען על המשקוף ואמר לי "אני מקווה שנהנית". "כן, מאד
נהניתי, לני, אני ממש שמחתי לפגוש אותך!". "כן, אז..אולי אני
יכול להיכנס לחדר שלך, ונמשיך את הערב משם?..אם את מעוניינת,
כמובן...". התפלאתי מהתעוזה והמהירות שזה נאמר, אבל, לשם כך
התכנסנו כאן היום, הלא כן? פתחתי את הדלת כשהוא נושף בעורפי
"את בחורה מושכת מאד..", הסתובבתי אליו בפראות ואמרתי לו "קח
אותי לני!" כשלפתע שמעתי צחקוקים מגיעים מחדר האמבטיה. גם לני
צחקק, ואז נפתחה הדלת, ומי יוצא מהאמבטיה? ההוא מ"פספוסים"!
שאני ימות!
"תחייכי למצלמה", הוא אומר ונושף עם הסיגר. פתאום גם אמא שלי
יוצאת מהאמבטיה ואחותי, ומסתבר שהן תכננו ביחד את כל המתיחה .
הייתי מאוכזבת לאללה מכל התפנית הלא צפויה בתכנון שלי, אבל
חייכתי למצלמה, לחצתי ללני את היד, ונפרדנו כידידים.
אז מה למדתי בסוף? שפנטזיות צריכות להישאר במקומן, אחרת הן
מוטחות לך בפרצוף כמו עשן של סיגרים. עדיף שיישארו בדמיון, לשם
הן שייכות. ולמרות שלא קרה כלום עם לני, עדיין יש לי את הטלפון
של ההוא מהבר. נראה לי שאני אתקשר אליו מחר.