אני יושבת בחדר הקטן
נשענת על הקיר, עם רגליים מקופלות
ואני לא זזה.
לא מזיזה אף איבר, בקושי נושמת.
אנשים עוברים מעלי, ואני לא מסתכלת, לא מזיזה את האישונים.
היא מדברת אלי, ואני לא באמת מקשיבה.
הוא נשען עלי, ואני לא מרגישה אותו.
מבפנים אני צורחת, רוקדת, משתוללת, צוחקת, חותכת את הוורידים,
בוכה,
אבל מבחוץ אני רגועה, שלווה, אטומה, סגורה, לא מביעה, קשה,
סתומה.
זה לא אנושי.
אבל בעצם, מה כן אנושי בעולם הזה? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.