[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"אבל אני כן רוצה להתחתן!" חרתה כנגדו. "אני רוצה להתחתן, גם
אם זה רק בשביל השמלה והמסיבה, אני רוצה להתחתן. אני יודעת שזה
כנראה נשמע נורא שטחי ורדוד, אבל אני רוצה להיות כולי בלבן,
להיראות מהממת בחליפת נסיכה וגם להרגיש ככה, אחרי יום של כל
טיפול ספא אפשרי וידוע לאדם בעולם, ושמאה אנשים לפחות יבואו
ויגידו לי כמה אני יפה וכמה הם אוהבים אותי ומאחלים לי את כל
האושר שבעולם! אני רוצה להיות במרכז העניינים, הכי יפה בחדר
לפחות פעם, ולהיות מסוגלת להכריח אותך לרקוד ערב שלם, ולהיות
מאושרת עד הגג כשתישבע לי. אני פשוט רוצה פעם בחיים למשוך את
המבט. "וכשראתה את התדהמה על פניו, הוסיפה, "של כולם." היא
התקרבה אליו, וכמו כדי לרכך את המכה לחשה לו, "ואחרי שמאה
אנשים ישכנעו אותי כמה שאני יפהפייה ומדהימה אני אהיה רק
שלך..." היא נתנה לצליל הפיתוי להישאר תלוי באוויר.
"אבל קסנדרה, לא חייבים אזיקים כדי להיות מאושרים..."
"אזיקים?! זה מה שאני בשבילך?" היא הרגישה את זה יוצא. והיא כל
כך ניסתה להיות בשליטה... "אני כן רוצה טבעת שתראה לכולם מה
אנחנו, ו..." היא הרגישה את הדמעות. " וש..." כאן היא לא יכלה
יותר, ויצאה מהחדר בבכי.
לא הייתה לו ברירה. הוא קם והלך אחריה אל המסדרון. שם, שפופה
בתוך הארון היא ישבה מתייפחת. הוא הרים אותה בעדינות וחיבק
אותה את החיבוק החזק, החם, מהסוג ששמור רק לאוהבים. "את יודעת
שאני אוהב אותך" הוא אמר ונישק את דמעותיה.
"אבל אני רוצה שכל העולם ידע את זה."
"גם אני."

בבוקר הוא בא אליה, פתח את הווילונות בחדר ולפני שהיא הספיקה
לפתוח את העיניים שם על השידה לידה קופסת קטיפה כחולה עם אבזם
מוזהב קטן.
"סדריק, מה זה?" היא שאלה, מנסה להחניק פיהוק.
"תפתחי", הוא האיץ בה עם מבט קצר רוח בעיניו.
היא משכה את ידה מבין השמיכות, שהייתה ללא שרוול, ללא התחשבות
בשיא החורץ שבחוץ. לקחה את הקופסה לברכיה והתרוממה לישיבה. היא
פתחה את הקופסא וכל פניה הוארו למראה. בתוך הקופסה האובאלית
היה ענק צרוף ביהלומים קטנטנים, ועבודת הזהב, המשלבת את הלבן
בצהוב, מזכירה תחרה בגילופיה הגולשים. במקום התליון היו שני
גילופים המזכירים צורת דמעות נוצצות שקפאו על משכבן. וכולו
שרשרת עדינה ומזהירה, נראית ומשתלבת, ובמרכזה שכבו זוג עגילים
תואמים.
היא קמה מיד, הכותונת הדקה נצמדת לגופה בהתרגשות, כשהיא פוסעת
אל המראה למדוד את המתנה. היא התאימה בצורה מושלמת לגוון עורה
הבהיר, ששערה הגלי הדגיש, והאבנים הבליטו את עיניה הנוצצות.
היא פנתה אל סדריק ועברה קרוב אליו. "מה דעתך?".
הוא בחן אותה בשביעות רצון, אך כשעבר את גובה המחשוף הביט
בתדהמה בידיה. "זה הכל?" שאל.
"יש עוד?" היא נראתה נדהמת, ופנתה בחזרה אל הקטיפה. בזמן ששלפה
אותה מן הסדינים התחילה לבקש סליחה על הלילה הקודם כשפתאום
השתתקה. עיניה נחו על תחתית הקופסא, שם, נסתרת כמעט לגמרי ע"י
המצע הייתה טבעת, פשוטה למראה ראשוני אך בעלת אותו עיצוב
מיוחד, ספק צירוף זהב ספק חריטה, באמרותיה זכוכיות היהלומים.
אך חלקה הפנימי היה החשוב ביותר. שם, בכתב מחובר נצצו המילים:
"סדריק וקסנדרה באהבה" חרוטות בזהב ובליבם. "תמיד" הוסיף הקול
מאחוריה, וידיו ליטפו את כתפיה, שהתחילו להרגיש בקור. היא
הסתובבה אליו וחיבקה אותו כי פשוט לא ידעה מה להגיד.

הכול היה בדיוק כמו שחלמה עליו - קסנדרה נראתה מהממת כפי שלא
נראתה מעולם, בשמלה לבנה מעוטרת פנינים באזור המחשוף, שהיה צר
ועמוק, ובמותניים, כחגורה מעל חצאית שנפלה במפלים לבנים עד
הרצפה, והזכירה מלאך מהרנסאנס. כל האורחים באו וכל אחד מהם
בירך את הזוג הצעיר וחלק לה מחמאות. היא רקדה עד אמצע הלילה
בלי הפסקה, כשעיני הנוכחים כולן עליה ועל סדריק.
אבל החלק שתזכור תמיד היה הטקס. בטקס, כשעמדו שם, מול איש
האלוהים, מתבוננים עמוק אחד בעיני השני, נשבע לה סדריק אמונים
לנצח. "נשבע אתה לאהוב אותה עד שהמוות יפריד ביניכם?" השאלה.
"כן," התשובה, ובאוזנה לחש "ומעבר לזה. לנצח." והנשיקה, שחתמה
את כל חלומותיה.
ובהמשך, כשכבר כל העולם ידע שהוא אוהב רק אותה, הם ברחו ממנו,
והמשיכו בשלהם.
וכך הם חיו באושר ועושר עד עצם היום ההוא.

יום שלישי בבוקר, לפני שהיא הספיקה לפתוח את העיניים, שם על
השידה, ליד קופסת הקטיפה הכחולה צלצל הטלפון. צלצול צורמני,
מבשר רעות. או שאולי רק נדמה לה, חשבה, כי העיר אותה. צלצול,
שוב ושוב. היא רצתה להתעלם, לחזור לישון. לא רצתה לענות. קיננה
בה תחושה רעה. אולי סדריק יענה. הוא לא יכול, הוא בעבודה.
והטלפון לא הפסיק לצלצל. שוב, ושוב. הוא נדם. סופסוף. והתחיל
שוב אחרי רגע. לא הייתה לה ברירה, וההרגשה הרעה רק התעצמה. היא
משכה את ידה מבין השמיכות, שהייתה כרגיל ללא שרוול, ללא
התחשבות בשיא החורף שבחוץ. לקחה את הטלפון לברכיה והתרוממה
לישיבה. היא פתחה את פיה לדבר וכל פניה קדרו למשמע הדברים.
"בוקר טוב... מדברת... לא הספקתי לענות... מה קרה?... איך?!
אתה בטוח?... אני באה."
היא הייתה צריכה לקום. להתלבש. אבל הדמעות לא נתנו לה. היא
הרגישה אותן זורמות במורד לחייה, וקופאות על משכבן. לא רוצות
לזוז, לא רוצות ללכת. שערה גלש על פניה, והיא לא הרגישה בקור,
או שכן הרגישה בו ולהפך, הייתה שמחה עליו שעוקץ את עורה. מזכיר
לה שהיא חיה. לא כמו סדריק.
אבל היא הייתה חייבת. בשבילו, בשביל מה שהוא היה עבורה.
צעד אחרי צעד, כמו שאמר לה. לקום. צעד. להתלבש. צעד. ועוד צעד.
לרחוץ פנים. שלא יראו את הדמעות. והן כבר יורדות שוב. לצאת. לא
שמה לב ששכחה את המעיל שלה, פשוט צועדת. נוהגת אל הגשר. אל
מכוניות המשטרה. צעד אליהן, והמים מביאים עוד דמעות. היא שומעת
מילים, אומרות שהוא איבד שליטה, ורואה את המכונית שלו מעוכה
ושבורה, אבל שלו. היא רצה אליה, עומדת ליד הריסות הכביש. משם
הוא נפל למים. הוא שם, הוא אמור להיות. אבל הוא לא. את המכונית
הם מצאו, הוציאו, זיהו כשלו, אבל לא אותו, את סדריק שלה. נסחף
בנהר. אבל הוא מת, איפה שלא יהיה. וזו עובדה.
והיא עמדה שם, לא מרגישה בקור. שעה. ועוד שעה. הגשם מצליף
בפניה ומתערבב עם הדמעות. היא אהבה את הגשם בעבר. חשה מנוחמת
איתו. עכשיו היא שנאה אותו על זה שהוא לקח ממנה את סדריק. והיא
צרחה עליו, כי לא יכלה לעשות יותר. והוא חסם את פיה והרוח סחפה
את זעקותיה אל אוזניים ערלות. והן רוקנו אותה, השאירו אותה
עומדת רטובה ורועדת, ולא מרגישה כלום. היא רק שילבה את ידיה
וראתה את הזהב. את הכתובת "באהבה". "הוא לא אהב אותי" לחשה שוב
ושוב. "הוא לא אהב אותי". "אתה לא אהבת אותי!!!" צרחה. "אם
הייתה אוהב אותי לא הייתה משאיר אותי כאן ככה, בלעדיך!"
והמילים טבעו שוב בגשם, בדמעות, בקולות גלי הנהר. הגלים...
בטירוף הורידה את טבעת הנישואין שלה וזרקה אותה אל הנהר השוצף.
"וקח את זה איתך!".
הרוח לקחה לה את המילים מהפה, ייבשה את הדמעות, אבל לא את
הטבעת. במקום לצלול עמוק למים היא נפלה על האספלט, ונשארה שם,
לא זזה ולא נעה, כשהחפצים מסביב, המוטלים על הכביש נסחפו אל
הסופה. קסנדרה עמדה שם והביטה בה מהופנטת. הרוח נשבה עליה והיא
חיבקה את עצמה. פתאום היה לה קר בלי מעיל. והיא רעדה. התכופפה
והרימה את הטבעת, ספק מנסה לחמם אותה בידיה הקפואות ספק מנסה
לשאוב את החום שהיה בה לפני כן מתוכה. היא נשארה שפופה, ובכתה.
"אני אוהבת אותך" לחשה לאוויר. חיבקה את עצמה וייחלה שזה היה
סדריק.

לא רשמו לה תרופות. אמרו שאסור. זו רק התמוטטות עצבים מאבל. הם
מצאו אותה מעולפת ליד הנהר ולא נתנו לה אפילו כדור שינה אחד.
והיא רצתה. אבל אסור לה להתרגש מעכשיו, אמרו. זה יפגע בשניהם.

"אני אשמור עליך", אמרה וחיבקה את בטנה השטוחה. אתה שלי. אתה
כל מה שנשאר לי ממנו.
לקלייד לא היה אכפת. הוא רצה אותה, וזה כל מה שהיה חשוב לו.
לקח אותה עם הבטן הגדלה. והיא הסכימה. או יותר נכון, לא
התנגדה. התינוק צריך אבא, אמרו לה. קלייד היה אדם טוב, ראוי.
בטוב וראוי התכוונו למרוויח טוב. והוא אהב אותה. היא הרגישה את
זה, וידעה שלא תוכל להתאבל לנצח. מתגברים וממשיכים בחיים.
התינוק צריך אבא. הוא לא יידע מזה. הוא צריך אבא, והוא לא אשם
במה שקרה.

היא ילדה בן, ילד תכול עיניים, לזכר אביו. היא קראה לו קולין.
וכשהסתכלה בעיניים ההן יכלה לפעמים לראות את סדריק, וחשבה
שגעגועים קורעים את ליבה. אבל הוא רק ילד, תינוק שקיומו ניחם
אותה והאהבה אליו עזרה לה להתנחם עם בעלה החדש. והוא לא היה
מושלם.
הלילה היה ליל כוכבים נקי וקולין ישן. קסנדרה ישבה לידו ונענעה
אותו. כשקלייד נכנס הרימה את ידה אל שפתיה, מסמנת לו להיות
בשקט, שלא יעיר אותו. חיוכו התנדף לאט כשראה שהיא לובשת חלוק.
"מה קרה? למה את לא לבושה עדיין?" לחש בעצבנות, "אנחנו נאחר."
"אני לא יכולה... הבייביסיטר התקשרה הרגע ואמרה שלא תוכל לבוא.
אני צריכה להישאר ולשמור עליו."
"את חייבת לבוא איתי! קידום העסק שלי תלוי במסיבה הזאת".
"אז תלך בלעדיי. אני לא יכולה להשאיר אותו לבד, מה אם
יתעורר?"
"את בטוחה? זאת פעם ראשונה שאני יוצא בלעדייך".
"בטוחה".
"בסדר. אבל רק בגלל שאני חייב". הוא רכן ונשק למצחה. "אני חוזר
עד חצות. מבטיח".
וקלייד יצא. התינוק ישן בשקט, וגם קסנדרה.
היא התעוררה לשמע הבכי. קולין התעורר בגלל הגשם שדפק על
החלונות. השעה הייתה אחרי חצות, הרבה אחרי חצות, וקלייד עדיין
לא היה לידה. היא מיהרה לחדר הילדים, שהיה צמוד לשלה. שם ראתה
את התינוק שוכב בעריסה וישן כשהגשם משמש לו שיר ערש, בניגוד
למה שחשבה. היא הסתכלה מסביב, מחפשת את פירוש הרעש ולא ראתה
דבר. החדר היה מסודר כמו בערב, כשעזבה אותו. הכל טוב, כרגיל.
היא העבירה עליו את ידיה, מלטפת ומפרקת את אגרופיו הקפוצים
כשטבעת החליקה על אצבעה. טבעת הנישואים שלה, מסדריק באהבה.
מבוהלת, ללא מושג איך הטבעת הגיעה לשם, רצתה להוריד אותה
ולטמון אותה בחלוקה, כדי שקלייד לא יראה. אבל הטבעת, שתמיד
החליקה על אצבעה בקלות, שמרה בעקשנות על מקומה.
"קסנדרה..." התינוק פקח עיניו עם הלחישה. היא פנתה אליו מיד,
ודקה ארוכה הסתכלה בעיניו שהחזירו לה מבט מבין, בוגר כמעט, כל
כך לא אופייני לתינוק, כשהוא נשאר רגוע לחלוטין ולא זז כלל. זה
נורמלי לתינוק ותיכף הוא יתחיל לבכות, כמו כולם, ניסתה לשכנע
את עצמה. אני רק מדמיינת, כמו תמיד כשאני רואה את הטבעת הזאת.
ואכן, התינוק התחיל לבכות. בכי חזק, שהחריש אפילו את הצעדים
הכבדים מחדר הכניסה. קלייד חזר הביתה.
"קסנדרה!" הוא נכנס בצעדים כבדים לחדר, מתנדנד. "כמה נחמד
מצידך לחכות לי ערה." קסנדרה הסתובבה אליו, רק עכשיו מבינה
שהגיע ומבטה פגש את עיניו האדומות.
"הבטחת להגיע בשתיים עשרה." הוא הפנתה ממנו את פניה כשניסה לתת
לה נשיקה. מהסירחון.
"אז איחרתי קצת... לא קרה שום דבר נורא..." הוא המשיך לנסות
לחבק אותה.
"יותר משעתיים זה לא קצת." היא המשיכה להדוף אותו. "אתה
שיכור."
"אני שותה כשאני יוצא. את תתרגלי." הוא נכנע להתעלמותה וניסה
את מזלו עם התינוק.
"אני לא רגילה לשיכורים. נדבר בבוקר." הוא הפכה את התינוק
לצידו השני, רחוק ממנו, ופנתה ללכת לישון.
"אבל אני רוצה לדבר עכשיו!" הוא תפס בשרוולה, והיא הסתובבה רק
כדי לגלות שהחלוק נפרם והיא רחוקה מקלייד, שהחזיק המום בבגד.
במחשבה שנייה הוא זרק אותו על הרצפה והלך אחריה כשמעד על צעצוע
ששכב על הרצפה, במרכז החדר. "נשארת בבית ואפילו לא סידרת
אותו!" צעק הפעם, כשנעמד.
"כן סידרתי." ענתה לו קסנדרה, מבוהלת יותר מהעובדה שהחדר השתנה
יותר מאשר מנימת הטון. "קולין בטח זרק אותו."
"קולין ישן."
עכשיו היא הייתה מבוהלת מדי. היא לא אהבה הפתעות, ועוד פחות
יותר דברים שלא יכלה להסביר.
"אני לא מדברת עם שיכורים. אני הולכת לישון."
"אמרתי שאני רוצה לדבר עכשיו!" הוא תפס בידה ומשך אותה אליו,
רואה עליה את טבעת הנישואים הלא נכונה.
"לא מדברת עם שיכורים? אני מתערב שסדריק שלך אף פעם לא היה
שיכור, הא?!" הוא זרק את ידה למטה, מעקם אותה. "הבייביסיטר
ביטלה, מה אם הילד יתעורר....?" ניסה לחקות אותה. "כשרק רצית
להישאר לבד כדי לחשוב עליו! פשוט בואו ניפטר ממני, נישאר עם
טבעת הנישואין שלו ונדמיין אותו! אולי לא שמת לב גברת, אבל הוא
מת! סדריק היקר שלך מ-ת!!!" והוא עקר את הטבעת ממנה, לא שם לב
אליה וזרק אותה. "וזה לא משנה איך שאת לא אוהבת אותי או שבא לך
לדמיין שהוא בא אלייך, עכשיו את איתי. את נשואה לי, עד שהמוות
יפריד בינינו!" הוא הוריד את טבעת הנישואים שלו ודחף אותה בכוח
על אצבעה הנפוחה כבר מכאב.
לאחר זאת צעד בנדנוד אל חדרם. כשקסנדרה ניסתה ללכת אחריו, דחף
אותה אחורה וטרק בפניה את הדלת, נועל אותה בחוץ.
היא שכבה שם במקום שנפלה מהרגע שדחף אותה על הרצפה ובכתה.

היא התעוררה בסלון, נזכרת שהלכה לשכב על הספה אחרי שהגיעה
למסקנה שלא תוכל להיכנס אל חדר השינה שלה, והתרוממה, מורידה
רגליה לרצפה כשראתה על שולחן הקפה קופסה ומכתב עליה. היא פתחה
את המכתב קודם. הוא התנצל בפניה על מה שהיה, אומר שהיה שתוי
ושזה לא יקרה יותר. היא קימטה את המכתב לכדור, לא חושבת שאי
פעם תוכל לסלוח. עכשיו - הקופסא. בתוך הקופסה הייתה שרשרת זהב
עדינה משובצת יהלומים וספירים. מתנה בשבילה, יחד עם הסליחה.
היא קמה והלכה לחדרה, לוקחת את הקופסה והמכתב בידה. החדר היה
ריק. קלייד היה בעבודה. היא הניחה את הקופסה על השולחן. קולין
התחיל לבכות. זמן להאכיל אותו, חשבה. היא פנתה אליו עם המכתב
עדיין בידה, וזרקה אותו לפח בדרך. תנועת ידה הייתה מכוונת
נמוך, אך עדיין כדור הנייר עף כשני מטר, פגע במראה והיא נפלה,
מתנפצת על הרצפה.  קסנדרה מיהרה לנסות לאסוף את השברים. היא
החלה להרים את הגדולים שביניהם בידיה. כשקולין השמיע יבבה אחת
אחרונה, לא שמה לב לידה שהחליקה על הרצפה עד שהרגישה בדם הזורם
מן החתך. היא שסעה את כף ידה לרוחב, והדם ניגר ללא הפסקה,
מהווה צורה. הוא יישם צורת אותיות, ועל ידה נוצרה כתובת בדם.
"אני לא".
"אני לא...מה?" היא תהתה, המומה מכדי להיבהל או לחשוב
בצלילות.
"עז...ו...בב." שרבב קולין את שפתיו.
קסנדרה נפנתה אליו במהירות. מסתכלת שוב אל תוך העיניים. "אני
לא... עזו...בב. אני לא אעזוב."  היא נכנסה לפאניקה. רצה בכל
החדר, מחפשת דבר כלשהו - מפית, נייר, משהו למחוק את הדם.
מפשפשת בכל המגירות, מגיעה לשידה של בעלה ומרימה פיסת עיתון
ישן, להחזיק את הדם. הדם נספג בעיתון, מדגיש תמונה של שרשרת
זהב, משובצת יהלומים וספירים. בדיוק... היא פתחה את הדף
והתבוננה ארוכות בכותרת על שוד חנות אופנה לתכשיטים. היא
הרחיקה את פיסת הכתבה מידה, והתבוננה בעיתון, מנסה למצוא את
שארית הכתבה. הכותרת שצדה את עינה במקום הייתה על תאונת דרכים
בגשר וגופת הגבר שנעלמה, משאירה אלמנה בהריון. "סדריק. מה אתה
עושה לי? מה אתה רוצה ממני?" היא לחשה מבעד לדמעות שענו לקול
הגשם בחוץ. "מה אתה רוצה?!" צרחה וקמה. "למה אתה הורס לי את
החיים?! מה עשיתי???" הוא הסתובבה בחדר, נואשת. "אני רוצה
להמשיך בחיים שלי, ואתה לא נותן לי! למה אתה לא עוזב?" מבטיה
הנואשים נענו באלה של קולין, תמימים ותינוקיים.
"מה-אתה-רוצה?!" היא פשטה את ידיה לצדדים וקרעה את גרונה, אבל
כל התשובה שזכתה לה הייתה ברקים ורעמים.
היא הסתובבה בבית, חסרת אונים, כועסת. שולחת את ידיה, זורקת,
ומרסקת מה שבא ליד. קוראת לו, לסדריק, מחפשת תשובה למה שקורה,
למה הוא עושה את זה? בלי קול, בלי תשובה. עברה בבית, חיפשה
סימנים ומתחה את גרונה עד שהייתה מרוקנת. מרגשות, מזעם,
מדמעות. באותו רגע, התיישבה על הרצפה, באמצע החדר. לא שמה לב
לזכוכיות שעדיין היו שם, והכתה את אגרופיה ברצפה מרוב ייאוש.
הזכוכיות חתכו את ידיה, והיא הסתכלה על הדם, מחפשת הודעה.
מחפשת תשובה. "איפה אתה...?" רק הצליחה ללחוש בכיוון הרוח.

לא ניתן לתאר את מראה פניו של קלייד כשחזר הביתה, ומצא את אשתו
יושבת, רכונה על הרצפה בים של זכוכיות וחיוורת מאיבוד הדם שהיה
על הרצפה, במקום בגופה. היא הרימה אליו את עיניה, חסרות רגש
ומתבוננות עמוק מאי פעם. היא הגישה אליו את פיסת הנייר המרוחה
בדם.
"אתה עשית את זה?"
"את מה?" הוא ניסה לקרוא את הכתוב. ניסה להעמיד פנים שלא
הצליח. ניסה להרגיע אותה שהיא לא יודעת על מה היא מדברת.
"אתה סוחר בתכשיטים גנובים?"
"מאיפה לך?"
"הכתבה. התמונה. זאת השרשרת שנתת לי".
"יש מיליון שרשרות באותו עיצוב, את לא יכולה לדעת..."
"כן, אני כן. אני מכירה את החנות. העיצובים שם ייחודיים. זאת
החנות שבה סדריק..."
"קנה לך את השרשרת שלך?! זאת שאת אף פעם לא מורידה?!" הוא
התעצבן. איך היא יכלה לדעת?
"אני הורדתי אותה ברגע שהתחתנתי איתך!"
"אז איך היא שם, על הצוואר שלך? איפה ששלי אמורה להיות?!" הוא
משך את ידו וניסה לעקור ממנה את השרשרת. הוא צדק. היא הייתה
שם, למרות שהיא לא ענדה אותה. "את נורא אוהבת להחליף את הדברים
שאני נותן לך בשלו! קודם הטבעת, ועכשיו זה! ואני ניסיתי לתת לך
את הכל!" היא ניסתה לענות, אבל הוא השתיק אותה בצעקותיו. "זה
לא משנה איך השגתי את זה, העיקר שהייתי מוכן לתת את זה לך!"
כשהוא הרים את ידו. קולין צרח. היא התרוממה אליו. בקושי. חלשה
ועייפה, היא דידתה אליו והרימה אותו, מנסה להרגיע אותו.
"זה סדריק" לחשה. "הוא רודף אותי, אתה לא מבין? איך זה יכול
להיות שהכל מסתובב מסביבי ואני לא עשיתי כלום?" היא התחילה
לבכות. "אני מתעוררת ופתאום אני לא מסוגלת להוריד את הטבעת
שלו, ואני שומעת אותו לוחש את השם שלי... כשאתה בא הוא מציל
אותי ממך, והכתבה... תהפוך אותה ותראה שזה הוא."
"אני לא הולך להפוך כלום. את משוגעת! את רואה את בעלך לשעבר
ואת מנסה להתאבד, ואת מאשימה אותי ב... אני לא יכול לתת לך
לעשות לי את זה. עבדתי קשה מדי".
והוא הלך לטלפון, משאיר אותה עם התינוק.
"...אשתי חושבת שהיא רואה רוחות... היא ניסתה להתאבד..." בא
הקול מהחדר הסמוך.

"אני לא משוגעת!!!" היא צרחה. אבל זה לא עזר. לכל רופא, לכל
אחות. היא עדיין נשארה שם, בחדר הקטן והלבן. רחוק מקלייד, שהיה
בבית. רחוק מקולין, שהיה אצל אימא שלה. זה היה ברור שקלייד לא
ירצה אותו.
היא לא הוגדרה כמסוכנת, אז היא לא הייתה בבידוד. היא הלכה
למבואה, היא שמעה את הטלוויזיה פועלת. היא הלכה לצפות בחדשות.
"טרגדיה נוראית התרחשה הערב," החלה הקריינית. "כשאדם שיכור
נכנס לביתו והצית אותו, לא מבין שחוסם לעצמו את פתח היציאה.
שכנה שגרה במקום ועדה, מספרת שהוא צרח על אשתו, קסנדרה שמה,
שמעולם לא אהבה אותו ורק התגעגעה לבעלה לשעבר. לפי דבריה,
כוונתו המקורית בשכרותו הייתה להרוג אותה, אלא ששכח שאינה
בבית..." התמונה הופיעה על המסך. התמונה של קלייד. "אדם זה,
נודע הרגע, עסק בסחר תכשיטים ייחודיים שנגנבו מחנויות
שונות..."
"מה אתה רוצה?" זה מה ששאלה את סדריק באותו יום. אותו יום שבו
הביא אותה להתנהג כמשוגעת, שייקחו אותה הרחק מן הבית אחרי
שגילה לה את אופיו של האמיתי של קלייד.
היא התקרבה אל החלון ופתחה אותו, שולחת את ידיה החוצה, כרגיל
ללא התחשבות בשיא החורף שבחוץ או בגשם שהכה בכל עוצמתו על
החלון, ועל פניה, מדביק את שערה לקודקודה ואת כותונת בית
המשוגעים לגופה. רק עכשיו הבינה אותו, והבינה סופסוף גם את
דברו. והגשם ניחם אותה כבעבר, מברך אותה על צלילות הדעת שרכשה.

"עד שהמוות יפריד בינינו, ומעבר לזה. לנצח" לחשה. והרוח שרקה
לה בתשובה.
"דוקטור, אני מרגישה טוב עכשיו...".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אחד אני יודע!






שרוליק
ישראלוביץ' עוד
אחד שאין לו
מושג


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/2/04 7:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סופט סנואו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה