גלגלי המכונית, מצופים בבוץ רטוב, סבו על ציריהם במהירות כשלחץ
על דוושת הגז. למרות שניסה לשמור על קור רוחו, דלף חלק מזעמו
דרך רגלו הימנית, והמנוע ציווח בטרוניה ששככה רק כשהירפה.
המכונית לא זזה ממקומה.
"ססס-אמק" סינן מבין שיניו וטילטל את ראשו.
הגשם המשיך לרדת, ניתך בטיפות כבדות. המגבים המשיכו להסיט את
הטיפות שנעצרו בשמשה, כדי לפנות מקום לבאות אחריהן. התנועה
החדגונית מול עיניו והמייתם הגבוהה של המגבים עיצבנו אותו,
והוא הפסיק את פעולתם. בין כה וכה אין מה לראות. הפרדסים מסביב
היו שרויים בחשיכה. הירח כוסה בשכבות של עננים גדושים. אלומות
הפנסים של המכונית נבלמו בעצים הקרובים ובאינספור טיפות גשם.
הרדיו ניגן שיר סתמי. הוא העביר לתחנה אחרת, בה נוגן שיר של
זמרת שהוא לא סובל. בתחנה הבאה היה שיר לא מוכר, והוא חסר את
הסבלנות הדרושה להקשבה. בשלישית נוגנה יצירת ג'אז שהייתה בלתי
מובנת לחלוטין, ובתחנה נוספת דיברו על ספורט. לא בפעם הראשונה
עלה בו החשד כי למצב רוחו קיימת איזושהי השפעה על מה שמשודר
ברדיו. הוא הכניס את הדיסק היחיד שהיה לו במכונית לכונן,
והקשיב בפעם המי יודע כמה לשירים 5 ו-8.
אחר כך סרק שוב את תחנות הרדיו, אבל לא מצא שם דבר מה ראוי
להאזנה, וכיבה את המכשיר. בינתיים שככה מעט עוצמתו של הגשם אך
הוא לא פסק.
הפלאפון צילצל והמילה "הורים" הופיעה על הצג.
"הי" אמר בנימה מזהה.
"הי אלוני, זו אמא. אתה לא בבית, נכון?"
"לא, אני בדרך"
"כן, כי ניסיתי קודם בבית. השארתי לך הודעה. מה נשמע?"
"בסדר, רגיל"
"אתה יכול לדבר? אתה עם דיבורית?"
"לא... אה... עצרתי פה לרגע בצד"
"מה חדש?"
"שום דבר מיוחד. עבודה. את יודעת. רגיל"
אחרי שתיקה קלה מצאה אימו נושא לשיחה.
"כבר אמרת להם שאתה רוצה לעזוב?"
"לא, עדיין לא. אני די מתלבט אם אם בכלל לעזוב שם. המצב די קשה
היום. לא יודע"
"כן, נכון, צריך לחשוב טוב. חוץ מזה, אין לך מה למהר"
"לא, בטח שלא" חשב. "אני כבר נמצא שם שבע שנים. מה זה משנה אם
היום או עוד שבוע?"
"כן. מה נשמע אצלכם?" התקשה להשמע מתעניין.
"בסדר, רגיל. מיכלי ורוני היו קודם. באמת, שום דבר מיוחד"
"טוב" אמר בנימה המבשרת על סיום השיחה "אז יאללה"
"אז להתראות חמודי". היא קלטה את הנימה.
"ביי אמא".
כתמיד גרמה לו השיחה איזושהי תחושת החמצה.
רק אז שם לב כי בינתיים פסק הגשם.
הוא יצא מהמכונית. משב אויר קר ורענן קידם את פניו. ניגש לקדמת
המכונית כדי לבדוק את המצב. השתדל לשמור על נעליו נקיות ככל
שניתן אך ללא הצלחה, וכשכרע כדי להיטיב לראות, מעד קלות, ובלם
את עצמו בידו ובברכו השמאליים. הוא נגעל כשחש את הבוץ הקריר
והדביק על ידו, וכשקם היה המכנס השמאלי שלו מכוסה בבוץ עד
לברך.
"סססס-אמק" לחש, כשהוא לועג לעצמו על גולמנותו.
הגלגלים הקדמיים ניצבו שקועים עד למחציתם בתוך גומה מלאה בבוץ.
רעיון צץ במוחו והוא נחלץ במרץ לפעולה. תר את האזור המואר
בפנסי המכונית כדי למצוא שם אבנים, ענפים שבורים או כל דבר
שיוכל להניח מתחת לגלגלי המכונית. אולם הוא העלה חרס, וחזר
כשנעליו נושאות כמה שכבות נוספות של בוץ, והוא כבר פחות נמרץ.
לאחר כמה שניות ניסה בדרך אחרת: תלש מהעצים הסמוכים ענפים,
ותחב אותם מתחת לגלגלים. אחר כך נכנס למכונית, כשהוא מנסה, ללא
הצלחה יתרה, לנער את הבוץ מעל נעליו. ניגב את ידו המבוצבצת,
הניע, שיחרר את הקלאץ' תוך שהוא לוחץ על הגז, ונענה ביבבתו
המתגברת של המנוע. המכונית נותרה במקומה. ניסה לנסוע לאחור אך
ללא תוצאה.
הפעם לא חש שום זעם. אדרבא, אפילו חש איזו מין רגיעה. הוא עשה
מה שאפשר, והמקום בו הוא נמצא, הוא המקום היחיד שבו הוא יכול
להיות ברגע זה - תחושה שהייתה זרה לו למדי.
אוטומטית, נטל את מכשיר הפלאפון וחשב למי אפשר להתקשר כדי לבקש
עזרה: חברת הגרירה או אחיו. אך הוא לא חייג, והניח את המכשיר
לצידו.
בשקט המוחלט שמע את נשימתו. הירח הציץ מבעד לעננים עוטה הילה
ערפילית. הוא היטה את משענת המושב לאחור, התכסה במעילו ועצם את
עיניו.