היא התיישבה מול המראה, התבוננה בפניה וראתה גוויה.
חיפשה את האור עמוק באישונים ,אך האור כבה כבר מזמן.
פנים מסותתות, קרות, חסרות הבעה, קוראות לעזרה מהצד השני של
המראה, הצד החי כביכול.
פנים נאות, שיער גולש, מבע קר וחודר שניתן להמיסו עם החיוך
הנכון.
המציאות משתקפת מעיניה וזוהי דרך ללא מוצא. אין לאן לברוח חוץ
מפנימה עמוק בכדי לבדוק היכן הקים ה"סרטן" את ביתו.
עוד מעט תעלה ההצגה ושוב בפעם המאה תצטרך לכרוע ברך ולבקש
רחמים מאלוהים באמצעות מונולוג קורע לב. לאחר מכן ימחא הקהל
כפיים והיא תסתכל על אותם אנשים במבט חלול לאויר, כאילו אין
כלום,
כאילו חייה ריקים מתוכן ובעצם כל חייה הם סרט אחד ארוך רצוף
עליות ומורדות, אנשים באים והולכים, נשארים לתקופה, מחטטים
ונוברים בנשמה. יום אחד זה נגמר. הם עוזבים אותה או שהיא
מחליטה להתרחק ונשארת שוב לבד או שבעצם תמיד הייתה לבדה...?
גם בתוך ההמון שמקיף אותה יום יום ודואג שתשאר יפה, זוהרת, עם
נוכחות מרשימה, מן מודל חיקוי להמונים שמצפים בכיליון עיניים
ל"שואו" הבא שירטיט את ליבם ויפיג את הקלות הבלתי נסבלת של
קיומם אף לו לשעה-שעתיים קלות. גם שם אין מנוח לנשמה אבודה
שכמותה.
מתישים חייה של כוכבת. לעיתים אין לה כח אפילו לעצמה.
אם רק הייתה יכולה הייתה יוצאת מגופה מפעם לפעם ומתעופפת לה
הרחק מכאן - אך לאן? אין לדעת. העיקר לברוח מהתופת, מהרעש
ומהבלגן שמאיימים לכלותה. כך היא מרגישה. כמו ניצבת בסרט של
חייה אך בעצם את עצמה מגלמת הכוכבת הבאה.

הגברים בחייה גם הם כמו שאר האנשים באים והולכים. לעיתים
נשארים לתקופה של סיפור אהבה סוחט דמעות מלווה ברגשות עזים
ותשוקה.
לפעמים היא פוגשת אותם במסיבות קוקטייל, לעיתים על הסט או
בברים אפלים שם אף אחד לא מזהה את פרצופך.
כל אחד הוא סיפור בפני עצמו שמתביית בחלק מתוכה ומוציא את הטוב
עם הרע עד שיוצא תבשיל עשיר תבלינים שבסופו של דבר נגמר ומותיר
טעם של עוד בפה, אבל... THE END כבר כתוב על המסך.
אתמול היא הקיאה הכל. כאילו לא אכלה כלום. "ירדתי עוד קילו"
חייכה לעצמה אך בעצם הרגישה איך ה"ריק" משתלט עליה אט אט.
היא נוגעת בפניה ואין לה תחושה. כאילו ידיה עוברות דרכה...
לאן?
הגבר שנמצא איתה כרגע בחייה גורם לה לרצות למות למענו.
אלוהים שלח אותו במקום הנכון ובזמן הנכון והיא חושבת שהוא
השטן.
היא גילתה כי השטן מקסים אותה ויתרה מזאת, הוא עושה עימה אהבה
כמו שאף אחד אחר לפניו לא עשה. הוא נותן לה להרגיש מלכה, אישה,
ילדה, תחושה שמימית של בטחון בתוך אותה תאוות בשרים מרטיטה.
הוא גוער בה ולאחר מכן חודר לתוכה עד שנשמתה יוצאת מגופה והיא
רוצה עוד ועוד, כדרכן בקודש של נימפות קטנות.
הוא אוהב אותה. היא יודעת שהוא אוהב אותה.
אך גם לאהבה, מסתבר, יש גבולות. הגבולות שלה הם בהחלט לא
הגבולות שלו.
היא מרגישה איך המושגים שלה לחופש מתעוותים עימו ואיך הוא בתוך
מערבולת החושים הזו רק רוצה לברוח ממנה.
כולם בורחים בסוף. אותו סיפור ישן  נושן שחוזר על עצמו.
והיא פגועה ושוב מוצאת עצמה לבדה. חורצת את דינה, שופטת את
עצמה ואת הסביבה, כאשר כל שרצתה היה לא לשפוט ולא להשפט, רק
להיות היא עצמה...
ככה זה כשאת כוכבת. אין לדעת לאן תנשוב הרוח בפעם הבאה ומה
יהיה סופו של הסרט הבא.
היא חיה כל חייה בידיעה מוחלטת כי הבחירה שלה לחיות את חייה
כפי שהם היא הנכונה.
מיי ווסט אמרה פעם: "תדאגי לנהל יומן והוא ידאג לך".
לא קל להיות אישה ועוד בלונדינית בעולם של גברים. היתרון הוא
הכח שטמון בתהום הנשיה שמוביל לעוצמה ובסופו של דבר לשליטה על
"הקרבן" - הגבר.
בסיפור שלה מתהפכות היוצרות. היא הקרבן והגבר נהפך לבלונדינית
עם הכח ביד. הבלונדינית עם אבר המין הזכרי.
אבל היא ,מה היא מבינה? כל כולה גופה יפה מהלכת על שניים שאין
לה ברירה אלא לחיות את הבחירה של עצמה.