בקרון התשיעי נדב יושב, שלושת המושבים שמסביבו ריקים והוא בוהה
בנוף המשתנה שמבעד לחלון. הוא מקשיב לניק קייב באוזניות שאף
פעם לא נוחות לו. כמה הוא אוהב את האלבום הזה, יודע כל ניואנס,
כל צקצוק שפתיים של קייב, כל חריקת גיטרה של הארווי.
הרכבת טובה לנדב, עוזרת לו לחשוב, להרגיש שהוא בתנועה, גם אם
לא תמיד ברור מה היעד, העיקר לזוז, לנוע.
בחוץ הכל נראה רחוק, שטוף שמש, מתחלף, כאילו מאפשר לנדב להחליט
על מה להביט, במה להתעמק ובמה סתם לבהות, נדב אוהב את אפשרות
הבחירה הזאת, זה נותן לו תחושה של חופש, גם אם זה לזמן קצר.
לנדב יש הבעה רצינית על הפנים, ככה הפנים שלו במצב הטבעי, תמיד
חושבים שהוא כועס או מוטרד ממשהו אבל ברוב המקרים זה לא כך, זו
ההבעה הטבעית שלו כשהוא חושב לעומק, מצח מכווץ קלות, שפתיים
חתומות ועיניים עצובות, מותשות. כך גם עכשיו, באותו קרון, הוא
יושב שם, מקשיב לשיר, רגע מנתח כל מילה מהטקסט ורגע נזרק עם
מחשבותיו למימד אחר, והכל מוכל בהכל, כמו צבעים, כמו מים,
ופתאום- משהו מצל על פניו, משהו מטריד, הוא מתעשת בשנייה ורואה
כף יד זרה זזה מצד לצד לנגד עיניו, השיר עדיין מתנגן ברקע אבל
הוא שומע גם משהו נוסף, משהו לא שייך-
"אחי, מה קורה איתך? מה אתה חולם?, מנסים לדבר איתך אתה לא
רואה... אחי!"
נדב התפקס ומצא במושב שמולו גבר לבוש במדי עבודה, מנופף לו מול
העיניים, מנסה למשוך את תשומת לבו.
בלית ברירה הוא שלף אוזנייה אחת מהאוזן והסתכל ישר לעיניים של
אותו בחור.
"או, מה קורה אחי, תגיד, שלך התוכי?"
אולי זה הזמן לספר שלנדב יש תוכי שהולך איתו כמעט לכל מקום,
יותר נכון יושב לנדב על הכתף ומלווה אותו לכל מקום, חוץ
מלפיצוצייה לקנות סיגריות כי יש לו חולשה למבחר הענק של
הפיצוחים שיש שם, וברגע שנדב רק נכנס איתו לפיצוצייה, אפשר ממש
לראות איך העיניים שלו גדלות, שנייה אחרי זה הוא כבר מתפלש
כולו בערימה של גרעינים שחורים ממולחים, זה קרה כבר שלוש פעמים
(בפעם השלישית הוא נכנס בטעות לתוך הערימה של המאנצ'יס ולקח
לנדב שבוע לנקות ממנו את כל השומן שנדבק לו לנוצות) עד שרונן
המנהל של הפיצוצייה ביקש ממנו לא לבוא יותר עם התוכי.
נדב מת על התוכי שלו, הוא אף פעם לא היה טיפוס של 'פוצי מוצי'
וכאלה, אבל הוא באמת אוהב את התוכי, קשה למצוא את נדב בלי
התוכי על הכתף, חוץ מבפצוצייה כאמור.
וחזרה לרכבת, לאותו בחור שיושב מולו-
"אה אחי? שלך התוכי?"
נדב התחיל לחשוב על השאלה, ניסה לדמיין מצב אחר בו מישהו יושב
בתוך רכבת עם תוכי לא שלו על הכתף, סתם תוכי, שעבר בסביבה, מה
זו השאלה הטיפשית הזו?, ברור שהוא שלי!, אבל מכיוון שהוא רצה
להפוך את השיחה הזו לקצרה ככל שאפשר, הוא לא התעסק בזה הרבה
זמן וסינן בטון חסר סבלנות-
"כן" והחזיר את האוזנייה לתוך האוזן בתקווה שהוא לא הפסיד את
החלק שהוא הכי אוהב בשיר.
"תגיד אחי, איך קוראים לו... אח שלי, תגיד רגע... אחי..."
נדב תיאר לעצמו שזה לא יהיה קצר כמו שהוא קיווה, היה לו ברור
שאותו בחור לא בא לשאול אותו אם התוכי שלו וזה הכל.
הוא שוב הוציא אוזנייה אחת מהאוזן ושאל בחוסר סבלנות כבוש-
"מה?"
"התוכי, התוכי, מה קוראים אותו?"
נדב לא ממש הבין למה הוא צריך לענות לו אם הוא ממש לא רוצה
לנהל את השיחה הזאת, אבל בכל זאת הוא מצא את עצמו עושה את זה-
"תוכי"
"כן, התוכי, נו איך קוראים לו?"
"תוכי"
"מה תוכי? איך השם שלו?!"
"תוכי!" נדב הרים קצת את קולו וכבר לא דאג להסתיר את חוסר
הסבלנות שלו "קוראים לתוכי שעל הכתף שלי- תוכי!"
"ואללה?" אמר הבחור עם חיוך מטומטם על הפנים, מופתע לגמרי
מהתשובה, בזמן שנדב חזר לפוזיציה הקודמת שלו, החזיר את המבט
לחלון ותקע שוב את האוזנייה באוזן, הוא גם עצם קצת את עיניו,
בנסיון לתת רמז הכי ברור שהוא יכול לבחור שמולו, שיילך כבר,
שרק יילך כבר...
"תגיד רגע גבר, מדבר התוכי שלך?, אה?"
נדב כל כך ידע שהולכת להגיע עוד שאלה, הוא גם תיאר לעצמו שזו
תיהיה השאלה, זה כבר ממש התחיל לעצבן אותו, אנשים בלי טאקט זה
דבר אחד אבל אנשים בלי טאקט שגם לא מבינים רמזים כ"כ עבים, זה
כבר ממש מעצבן.
הוא הוציא בהפגנתיות את האוזנייה מהאוזן ובאותו זמן לקח נשימה
קולנית כזו, מאלה שמקדימות טון דיבור אסרטיבי-
"תגיד, מי אתה? מה אתה עושה כאן?" נדב שאל
"אני?, ואללה אני עובד כאן אח שלי" ענה הבחור בזמן שהוא שולף
מכיס הסרבל שלו את תג הזיהוי שלו ומראה אותו לנדב בגאווה.
"מה עובד כאן, מה אתה עושה?"  
"אני הכרוז, זה שמכריז ברמקול על התחנות והשינויים במסלול",
אמר וכולו גאווה כמעט מתנשאת.
"אז מה בדיוק אתה עושה כאן?" נדב שאל עדיין בעצבים, "אתה לא
אמור להיות בקטר או משהו כזה, צמוד למיקרופון?"
"לא, בן אדם, אני יושב שם רק כשמתקרבים לתחנות, מה אתה חושב,
אחיך פרייאר?, בין תחנה לתחנה אני מסתובב, מטייל בקרונות, רואה
קצת כוסיות, מכיר אנשים חדשים, ככה, בסבבה שלי"
זה ממש לא היה בסבבה של נדב, הוא פתאום הבין שהוא ממש מנהל
שיחה עם הבן אדם אחרי שהוא הבטיח לעצמו שזה לא יקרה, הוא הנהן
קלות בראשו, נשען חזרה אחורה, החזיר בפעם המאה את האוזנייה
לאוזן ואת המבט החוצה, ניסה בכל הכוח לחזור למצב הקודם, לפני
שהפריעו לו. הוא הספיק לשמוע את שתי השניות האחרונות של השיר
השביעי ובדיוק ברווח שלפני השיר השמיני-
"נו, אחי, אז מה ניהיה?"
נדב כל כך קיווה שהוא ילך, הוא באמת באמת ביקש מאלוהי הרכבות
והאנשים המעצבנים שהבן אדם הזה יבין את הרמז וילך"
"אח שלי... נו... גבר..."
נדב שוב הוציא את האוזנייה מהאוזן, הסתכל במבט מזוגג בבחור
שמולו-
"מה נו? מה אתה רוצה?"
"מדבר התוכי שלך או לא?"
נדב כמעט ולא נתן לו לסיים את השאלה-
"כן הוא מדבר"
העיניים של הבחור נדלקו כמו שני פנסי רכבת בתוך מנהרה, חיוך
ענק של ילד בן ארבע נמרח לו על הפנים, מותח לו את הזיפים כמעט
עד העיניים.
"ואללה?! מה הוא אומר"
"מה-מה הוא אומר?" נדב ענה בעצבים כאילו הוא לא מבין את
השאלה.
"מה הוא יודע להגיד התוכי הזה שלך?"
"מניאק" ענה נדב ביאוש
"מי מניאק?!" הבחור ניהיה רציני לשנייה
"מניאק, מניאק, זה מה שהוא יודע להגיד, בסדר?"
"איזה קטע.. שיגיד רגע מניאק, תגיד לו שיגיד מניאק" התלהב
הבחור, מתקדם לקצה המושב בציפייה.
"תקשיב" נדב אמר בצורה הכי קרה שהוא ידע, "זה לא עובד ככה, אי
אפשר להגיד לו לעשות את זה, הוא עושה את זה מתי שבא לו, בסדר?,
עכשיו תעשה לי טובה ו..."
הבחור קטע את נדב בגסות-
"רגע אחי, תגיד לי, היית צריך לשלם עליו כרטיס?
נדב כבר היה מיואש לגמרי, הוא לקח נשימה עמוקה וסינן מבין
שיניו- "לא".
כבר לא התחשק לו לשים חזרה את האוזניות כי הוא פחד שהסיטואציה
הזו תגרום נזק בלתי הפיך לאלבום הזה ושכל פעם שהוא ישמע אותו
הוא יזכר בבחור המעיק הזה שהרס לו את הנסיעה, בסבבה שלו... אז
הוא עשה סטופ במיני דיסק, שילב את ידיו וגלש קצת למטה במושב
בידיעה ברורה שעוד רגע זה יגיע.
וזה כמובן הגיע-
"תגיד,אפשר ללטף אותו?"
"לא" השיב נדב במעט תוקפנות "הוא נושך"
"מה נושך?, זה? חחחחחח" צחק הבחור בצחוק המזלזל הזה שמורכב רק
מהאות ח', נדב לא יכול היה לסבול את הצחוק הזה מאז שהיה ילד,
"הקטנצ'יק הזה? מה הוא יכול לעשות לי?" המשיך הבחור תוך שהוא
מחלץ את עצמו החוצה מהמושב ונעמד במעבר ליד נדב, מנסה לגעת
בתוכי.
נדב כל כך הופתע, הוא ממש לא ראה את זה מגיע וזה ממש לא
אופייני לו, הוא חשב שיש איזשהו גבול לחוסר טאקט של בן אדם,
אבל התברר לו שלא.
הוא התחיל לצעוק על הבחור שיעזוב אותו, שהתוכי ייתן לו ביס,
הוא ניסה להגן על תוכי בידיים אבל תוכי התחיל להשתולל, לנפנף
בכנפיים, לנעוץ את ציפורניו בכתף של נדב מרוב לחץ ולצווח
'מניאק'! 'מניאק'! בקולי קולות.
"תביא שנייה, מה אתה נלחץ, כולה ליטוף קטן, מה הוא כבר יעשה לי
הקטנצ'יק הזה?"
"עזוב נו", ביקש נדב בעצבים "אתה לא מבין, לא רוצה שתלטף אותו,
עזוב כבר, אתה לא קולט שהוא יינשך אותך!"
'מניאק'! 'מניאק'! תוכי לא הפסיק לצרוח
"סתם אחי, בקטנה, לא עושה לו כלום, כולה מלטף אותו" אמר הבחור
והמשיך בעקשנות לשלוח ידיים.
'מניאק'! 'מניאק'! תוכי כבר נגנב לגמרי, כל האנשים בקרון
התרוממו לבדוק על מה הרעש ומי צורח 'מניאק' כמו מטורף,
ופתאום-
"איי!" הבחור משך אליו את היד במהירות, תפס אותה בחוזקה עם היד
השנייה, נדב הספיק לשים לב שירד לו קצת דם, הוא הסתכל על נדב
במבט מזועזע ומופתע ובלי להגיד מילה התחיל ללכת מהר לכיוון
היציאה.
נדב נשם עמוק, הרגיע את תוכי שנראה היה שנשם גם לרווחה.
שתי דקות אחר כך, מערכת הכריזה השמיעה שיעול מדוסטרש ומיד
אחריו נשמע קול רציני שאמר-
"הרכבת מיד תעצור בתחנה, הנכם מתבקשים לא לשכוח תיקים, חפצים
אישיים.......... ותוכים...... יא מניאק"