החשש שפעם היה כל כך רחוק ומעורפל החל לרקום עור וגידים בראשה
של גלית. כבר אין לאן להדחיק. היא בהתה במשוואות האלגבריות
בחוסר עניין ונשכה את קצה עפרונה, מתחבטת שוב ושוב בשאלה
הגורלית.
הייתכן?
את התשובה טרם ידעה, אולם הספק... הספק הזה אכל אותה מבפנים,
נועץ בה את שיניו העקשניות, המאיימות לחתוך באכזריות בבשר הרך
והצעיר שלה. אין לאן לברוח. צלקת לכל החיים.  
כבר שלושה לילות שהיא לא נרדמת, מתהפכת מצד לצד, אובדת עיצות.
הפחד משתק אותה, חזק, חודר, מאיים ולא מרפה. והכעס שרק הולך
ומחריף, שורף כל איבר ואיבר בגופה. איך נתנה לעצמה להיקלע למצב
הזה?!
מה תעשה? לאן תפנה? ביטנה מתהפכת בקרבה.
אימא שלה תמיד אומרת שלא בוכים על חלב שנשפך; את הנעשה אין
להשיב. טיפוס מעשי, קר ומחושב, אשת קריירה.  אימא של גלית
קיוותה שהבת שלה תהייה קצת יותר כמוה: קצת יותר שקולה, קצת
יותר מחושבת, קצת יותר מציאותית, קצת יותר יציבה, קצת יותר
אסרטיבית, קצת יותר פקחית. רצתה שתרחיב ביולוגיה או כימיה, לא
ספרות. רצתה שתלמד קודם לבשל לעצמה ולהפעיל את מכונת הכביסה,
אחר כך יוגה שמוגה וכל השטויות שלה. רצתה שתשב ותלמד ותביא
ציונים, ולא תצייר בשיעורים.
אבל גלית אף פעם לא הייתה הבת שאימא שלה רצתה שתהייה. גם
בפעמים שממש ניסתה, הרסה כל דבר פיזי שבא עמה במגע. את העוגות
היא שרפה, את המגבות הלבנות צבעה בוורוד, במתמטיקה נכשלה,
ובמקום לרצות את אימה, רק אכזבה אותה עוד יותר. כישלון מהלך.
עם השנים התחלפו התסכול והאכזבה של האם בסוג של רחמים כלפי הבת
העדינה והשברירית שלה, שהרי איזה סיכוי יש לה לשרוד בעולם
תובעני שכזה?
אבל גלית, כך אמרו כולם, קורצה מחומר אחר. היא הייתה ההיפוך
הגמור של אימה. כשאימא של גלית הייתה מטיילת איתה בעגלה, אנשים
היו נועצים עיניים סקרניות בתינוקת היפהפייה, ואז צוחקים
ושואלים אותה "תגידי אורלי, איך יצאה לך בת בלונדינית?!
אשכנזיה!" ואימא של גלית הייתה מחייכת בגאווה אימהית.
עיניים כחולות, שיער בהיר, ועור חיוור; שקטה, מהורהרת
וחולמנית, כמעט מרחפת, כאילו רק במקרה הוצמד הגוף לפניה. היה
לה מראה זר, משהו לא מהעולם הזה. לעתים קרובות נטו לחשוב שהיא
תיירת, או עולה חדשה. היה זה מוזר, שדווקא גלית השקטה והמופנמת
הייתה מוקד לכל כך הרבה תשומת לב בארץ כל כך מטורפת. היה בה
משהו. אנשים היו נעצרים ובוהים בעור הלבן והצח שהבהיק בחמסין
הישראלי - מלאך. הם בהו בעיניים התכולות, השלוות - שמיים. משהו
טהור היה בה, משהו שאפילו נזקי הזמן והסביבה הישראלית לא
הצליחו להשחיר. היא הפיחה תקווה באנשים.
גם גלית קיוותה לאימא אחרת. אימא רכה ומבינה, אימא שתומכת,
אימא שתהיה כל יום בבית ותכין לה אוכל טרי, תיתן לה נשיקה
ותשאל אותה איך עבר עליה היום. במקום זה היא הייתה חוזרת לבית
ריק ומנוכר ומחממת "מאמא עוף" במיקרו. אבל גלית מעולם לא חלמה
לאכזב את אימא שלה. היא פשוט לא הייתה מסוגלת להיות הבת שאימא
של גלית רצתה.
למעשה, עם השנים, גלית החלה לתעב את אימא שלה ואת החיים
האפורים שלה; שגרתיים, מרובעים, בלי תנועה, בלי חלומות, בלי
הרפתקה - הכל מקוטלג ומאורגן בסדר דקדקני וקבוע מראש: מה אסור
ומה מותר; מה נכון ומה טעות, הגבולות ברורים. חיים בתוך מסגרת.
גלית סלדה מכל זה. היא הסתכלה על העולם בעיניים של ילד. חיפשה
חופש, חירות, יופי ואהבה. מוכרחה להיות גם דרך אחרת.
האינטואיציה, הרגש, התחושות, הרעיונות והחלומות שלה היו כחלק
בלתי נפרד ממנה. תמיד הלכה בעקבות רחשי ליבה. נדירות היו
הפעמים בהן נאלצה להיכנע להיגיון הבריא, המוכתב עליה.
הפחד הכי גדול של גלית, היה אולי שתהפוך להיות כמו אימא שלה
באחד מן הימים, קרה ומחושבת - רובוט. אולי משום כך מעולם גם לא
אהבה מעשים, שהרי כל כך אפיינו את אימה: "לא לחלום! את
תאחרי... איפה העיניים שלך?! את לא רואה שאת מלכלכת את השמלה
החדשה?!"
גרונה של גלית צרב. ביד רועדת היא אחזה בבדיקת ההיריון הביתית.
התוצאה הייתה חיובית. שחור על גבי לבן - גלית בהיריון.
היא ידעה שעכשיו אין מנוס. הפעם חייבים לקבל החלטה ולפעול.
לו רק הייתה יכולה לשתף מישהו... אימה תמיד יודעת מה נכון
לעשות, אבל כיצד תוכל להנחית עליה מכה כזאת? לאכזב אותה כך?
הפער בין השתיים היה עצום. כמעט בלתי ניתן לגישור. לא פעם קרה
שכל אחת מהן תהתה בליבה כיצד לעזאזל הגיעו למצב כזה.
לאימא של גלית אף פעם לא היה יותר מדי זמן בשבילה, אם חד
הורית, וגם כשהיה לה, העדיפה לנצל אותו להטפות ולנאומים; אולי
תצליח להחדיר קצת משמעת ושכל אצל הבת הקטנה שלה. אם רק הייתה
קצת יותר מחוברת לקרקע. אבל ההטפות האלה לא עזרו, להיפך, הן רק
גרמו למריבות קולניות ולתסכולים הדדיים. הדרך היחידה לשמור על
יחסים תקינים בבית הייתה להניח אחת לשנייה לנפשה. כמה שפחות
להתערב, כך יותר טוב - ניתוק. ממילא לא היו מסוגלות להבין זו
את זו. כך לפחות שרר איזשהו שקט בבית. לעתים היה נדמה אפילו
שבדרך זו הן הצליחו, איכשהו, להדחיק את הקצר הזה ביניהן.
גלית מעולם לא הרגישה בודדה וחסרת אונים כמו עכשיו, פתאום
כשהיא כל כך צריכה את אימא שלה לידה, שתניח את ראשה על חזה,
שתחבק אותה ותלטף ושתגיד לה שהכל בסדר. "הסערה תיכף תעבור,
הרעמים יפסקו. שששש... ילדה שלי, אל תבכי." זיכרון רחוק מתוק.

דמעות הציפו את עיניה של גלית. תינוק, תינוק קטן ותמים, מתפתח
עכשיו בבטן שלה. מה עושים עם דבר כזה?  הפלה. זה מה שאימא תגיד
לה. אבל כיצד תהייה מסוגלת להרוג יצור תמים וטהור כל כך? דחף
עז, אינטואטיבי, זה שתמיד פעלה לפיו, אמר לה לשמור את הילד.
אבל בשם אלוהים, היא ילדה בעצמה, רק בת 16!
שיניה נקשו. גלית רעדה מפחד. היא אהבה את יונתן, מאוד. גם הוא
אהב אותה. "נסיכה שלי" היה קורא לה. בחלומות הכי שחורים לא
תיארה לעצמה שכך יקרה לה. היא התייפחה. אולי אימא שלה צדקה,
אולי היא באמת כישלון. אם רק הייתה קצת יותר מחוברת לקרקע, אם
רק הייתה נזהרת.
גלית החניקה את דמעותיה. לא בוכים על חלב שנשפך... לא בוכים על
חלב שנשפ... אבל אלוהים אדירים, זה לא חלב! זה תינוק! התינוק
שלה ושל יונתן. להתקשר אליו? לספר לו? ואם גם הוא יחשוב שהיא
כישלון, מה כבר יוכל להגיד לה? הרי הוא ילד לא פחות ממנה.
"תינוק... תינוק..." היא חזרה ומלמלה שוב ושוב את המילה על
שפתיה, כאילו מדובר בכישוף שיעלים אותו. כמה עולה הפלה? היא
כבר תשיג את הכסף, איכשהו, בלי שאף אחד ידע. זאת הדרך היחידה.
גלית המשיכה לשבת קפואה על האסלה הנוקשה ולהתייפח בבכי. פחד,
אשמה, בלבול וכאב - הכל התפרץ החוצה בשצף של דמעות. לאימא של
גלית, שבדיוק חזרה הביתה לאחר עוד יום עבודה מתיש, היה נדמה
שהיא שומעת משהו, מן אנקות בוקעות מהקומה העליונה. מזה זמן רב
שלא שמעה צליל של בכי. הייתה רגילה לחזור תמיד לבית שקט, כמעט
דומם. בזמן האחרון הסתובב כאן לפעמים איזה בחור אחד, היא
התקשתה להיזכר בשמו. הוא וגלית היו נוהגים להסתגר בחדרה. רק
אלוהים יודע מה הם עושים שם. פעם אחת כשניסתה לשאול את גלית
עליו היא חטפה כזה מבול של צעקות, שהצטערה על הרגע בו פתחה את
פיה.
היא טיפסה במדרגות, ושם בחדר האמבטיה מצאה את הילדה הקטנה שלה
יושבת על האסלה ובוכה. ליבה של אורלי נצבט. היא הבחינה במשהו
שנראה כמו בדיקת היריון ביתית בידה העדינה של גלית, ובבת אחת
הבינה. כל הקליפות נשרו ממנה.
היא התיישבה לצד ביתה המבוהלת וחיבקה אותה בחום אימהי, בלי
לפצות הגה. את הבדיקה הזאת גם היא ביצעה, לפני 16 שנה בדיוק.