[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ג'ין רד
/
תמונה עם חיוך

אנחנו לא ביחד. ולמרות חלוף הזמן, זה עדיין כואב. ועדין אותה
שאלה עולה. למה?
למה זה היה חייב להיגמר? למה זה נעלם, כל פעם חלק קטן נוסף, עד
שלא היה שם? למה אפילו תמונה לא מחזירה אותו?
והשלמתי עם זה שאנחנו לא ביחד. אני מניחה, בדיעבד, שזה היה
הדבר הנכון לקרות. שהייתה סיבה לכל זה. אבל למה זה היה חייב
להיעלם ככה? פשוט להיעלם... וככל שאני מנסה להחזיק בזה, זה
נדמה כי חומק בקלות יותר מבין אצבעותיי. ואם אני מרפה... אתה
עדיין לא חוזר.
החיים אכזריים. הם לקחו אותך ממני. ולקחו כל זיכרון שלך, גם.
כל מה שנשאר לי ממך זו תמונה.
ואני מסתכלת עליה. עלינו. וזיכרון עולה בי. שנינו על החוף,
מטיילים, לקראת שקיעה. אכלנו גלידה. שלך נפלה, אז קנית חדשה.
כמו שלי. זה היה יום קסום. וגם הוא, כמוך, נגמר.
וברגע של נוסטלגיה, אני מוציאה סרט ישן של שנינו, באותו יום על
החוף. אבל השעה 4 אחה"צ, ולא לקראת שקיעה. ואני רציתי להחליף
גלידות, ובגלל זה אכלת גלידה כמו שלי. את הגלידה שלי. לא נפלה
שום גלידה.
ואני הייתי בטוחה...
למה שום דבר לא יכול להימשך לנצח? למה זה חייב להיגמר, להיעלם
בכזאת אכזריות, ולהשאיר אותי בודדה מתמיד? ואין שום סיכוי
שתחזור. לעולם.
כי אתה מת.
והזיכרון שלך רק הולך ונעלם אתך. ואני משתדלת כל כך לשמור עליך
בחיים, בראשי, ואני לא מצליחה. אני בקושי זוכרת את הקול שלך.
את הדרך בה אתה זז. אני כבר לא בטוחה איך היית מדבר. ובתמונה
אתה כל כך חי. החיוך שלך כל כך אמיתי, והעיניים שלך אומרות
שאתה מאושר. וכך אני רוצה לזכור אותך.
אבל אני לא מצליחה.
זה זמן רב שאני לא זוכרת מה הריח שלך. אני לא זוכרת אילו קולות
אתה עושה מתוך שינה, אילו קולות אתה עושה כשנעים לך. איך אתה
נבהל בכל פעם מחדש כשהקפה שורף לך את הלשון.
אני מסתכלת על התמונה, מרימה אותה, נאחזת בה. אני יודעת שהיית
בעל אוהב, אב לא מסוגלת עוד להיזכר במגע ידיך עלי. בדרך בה
חיבת אותי סתם כי התחשק לך. אני לא זוכרת איך זה הרגיש להתכרבל
ביחד על ספת היחיד, עם שמיכה ולפתור את התשחץ השבועי.
ואני לא מבקשת את הבלתי אפשרי, שתחיה. השלמתי עם זה סוף סוף.
אני רק רוצה שתישאר.. כאן, איתי. אצלי.
אני מסתכלת על התמונה והדבר היחיד ממך שיש לי, הוא אותו חיוך,
שמביט עלי גם עכשיו. חיוך שידע להפיג כל מכאוב. חיוך אמיתי
ועיניים מאושרות.
אני מתיישבת עם התמונה בידי על הספה, ועוצמת את עיניי בחיוך
חנוק.
זיכרון אחד. זה מה שנשאר...
ונרדמת בהקלה. אתך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם יש ממלכת
הסלוגנין, אז מי
מולך בה?




אחת בשעות
המאוחרות של
הלילה, לא
מעודכנת


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/2/04 11:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'ין רד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה