משעמם לי בחיים.
אני קם כל יום ב12, אוכל ארוחת בוקר, ב1 וחצי כבר אוכל צהריים
ורואה טלויזיה עד 4-5.
ואז השיחה היומית עם החברה, איך שהיא חוזרת מהלימודים.
אחרי זה עוד טלוויזיה, קצת אינטרנט, קצת חברים אולי, מה שבא.
ביום שישי עובד בפאב. ככה שגם לבלות לא יוצא לי יותר מידי.

נרשמתי השבוע ללימודים. אני מתחיל להיכנס למסגרת הזאת, המסגרת
שכולם מדברים עליה, המסגרת של  "לימודים, צבא, טיול,
אוניברסיטה, עבודה."
רק שבקטע של הצבא אני קצת חלש. טוב, שנה זה גם משהו.

ואני רק בן עשרים, ראבק. ואני לא יודע מה לעשות עם החיים שלי.
אמא שלי מלחיצה אותי.
חברים שלי מלחיצים אותי.
חברה שלי מלחיצה אותי.
הגיל הזה מלחיץ אותי.

אתמול אני וחבר שלי עישנו איזה חומר טוב מאמסטרדם, משהו שמעיף
אותך לשמיים.
היה לי שקט בראש לאיזה שלוש שעות.
בלילה חלמתי שאני באמסטרדם עם חברה שלי והיא לא הרשתה לי להכנס
לקופי-שופס.

קמתי בבוקר, או יותר נכון בצהריים ושוב פעם חזרתי למסגרת של
הכלום שאני נמצא בה.
אני לא יכול להגיד שאני נהנה ממנה, למרות שכל החברים שלי שבצבא
אומרים שהם היו מתחלפים איתי בכיף.
בכל מקרה אמרתי להם שלצבא אני לא יחזור.
מצד אחד - בא לי לעשות עם עצמי משהו, מצד שני - אני מושך את
הילדות כמה שיותר, שבוע שעבר הייתי בן עשרים, כבר לא ילד,
עדיין לא מבוגר.
כשאומרים שיש את משבר גיל הארבעים, או החמישים או השד יודע עם
מה יש לי להתמודד עוד כמה שנים, שוכחים שיש גם את משבר גיל
העשרים.
נכון, לא כולם עוברים אותו, כי כשאתה בצבא ואתה משתחרר בגיל
עשרים ואחד (ולא עם פרופיל כזה...) אתה לא מרגיש את הלחץ של
הגיל.
נשאר לך עוד שנה למנאייק במקרה הטוב, אתה כבר מתחיל לקבל
יציאות יותר טובות הביתה ובכלל החיים יפים.
אבל כשאתה לא בצבא מגיל תשע עשרה וחצי הגיל הזה נראה יותר
משמעותי.
אתה נהיה מבוגר.
תכף אתה יוצא לעולם הגדול, להתמודדות עם החיים, לאוניברסיטה,
לעבודה שאתה לא אוהב, לדירה השכורה בתל אביב עם איזה שותף, או
שותפה במקרה הטוב.
וזה מפחיד אותי. חשבונות, משכורות, עצמאות, דירה, חברה שאתה גר
איתה, חברה שאתה מתחתן איתה, ילד, ילדה, עבודה, טלוויזיה,
זיקנה, מרירות, תחושה של החמצה בחיים.

אני יודע, נסחפתי, אבל עדיין, אני לא מוכן לזה, אף אחד לא מוכן
לזה.
זה פשוט בא בבום אחד גדול.

לפני שבועיים אחרי שרבתי עם חברה שלי על איזו שטות חשבתי
ברצינות לקחת את החיסכון הקטן שיש לי ולנסוע להודו לכמה זמן,
עד שייגמר הכסף או החשק.
כמעט שעשיתי את זה, עד שהצד המפוכח מהחלק הטוב של הראש אמר לי
שהחסכון הזה הוא בכלל לפסיכומטרי.
השבוע נרשמתי ללימודים באמת.
תכף אני מתחיל את המסגרת הזאת...

הלוואי שהייתי מהאנשים האלה שיכולים לקום בבוקר ולנסוע להודו
בהחלטה של רגע.
אבל אני? אני בכלל קם בצהריים.