תמיד חשבתי כמה ברת מזל אני שיש לי גם את השני בחיים שלי, כמה
הוא חשוב לי ומה הייתי עושה בלעדיו, אבל זה פתאום כבר לא כל כך
נורא. אולי אפילו הייתי חיה הרבה יותר טוב, אולי בלי מימוש
פנטזיית נעורים ישנה אבל עם מצפון, עם טוב, היה יכול להיות לי
טוב. אני פתאום לא כל כך בטוחה כבר שהיינו צריכים להכיר. להכיר
אולי בגבולות ההתחלה וזהו, זה היה מספיק, אבל למה זה היה צריך
להמשיך? למה זה נמשך כל כך מעבר למה שהיינו? למה היינו צריכים
להמשיך את הקשר הזה שבסוף אני כבר לא בטוחה שאי פעם יהיה לי כל
כך טוב, טוב כמו שהיה, טוב כמו שהיה לפני שההוא בא?
כן, זה הוא אשם, עכשיו הכל ברור. אם הוא לא היה בא הכל היה
ממשיך להיות כל כך מושלם, כל כך תמים. זה הרס לי, כולם אמרו
לי. זה הרס אותי, הרס כל ערך שאי פעם האמנתי בו וכמובן אותה,
את התמימות.
אולי אני יכולה להבין עכשיו על מה המבוגרים מנסים תמיד להגן
ולשמור. התמימות הזו, כמה שהיא חשובה לפעמים, צריך לשמור עליה,
לשמור אותה, אבל עכשיו כבר אין לי את התמימות הזו, התמימות
הילדותית. זהו, אני בצד השני, בצד השני שאליו התמימות כבר לא
תחזור לעולם. אני כבר לא אקבל אותה חזרה, היא חמקה לי, חמקה לי
מבין האצבעות ככה סתם, וזה דבר שאי אפשר להשיב.

ההורים לא מבינים, אף אחד לא. הם מנסים לשמור עליה אצלי, על
התמימות, אבל לא, היא כבר ברחה ממני והם לא מבינים. הם אולי
מצפים שאשמור על מה שנותר, אבל אחרי שהתמימות הולכת, הכל הולך
למקום שם למעלה, "גן עדן" מכנים אותו, ושם מחלקים אותו לאלו
החדשים, לתינוקות שרק נולדים. לא נשארת אצלך אפילו טיפה אחת,
טיפונת קטנה שלפעמים אני רק מתחננת שתחזור. אני אעשה הכל,
באמת, העיקר שתחזרי, אז למה את לא עושה הכל? למה בעצם?
היום כושר השיפוט שונה; כושר השיפוט טועה וכבד יותר כי אין
אותה, את אותה התמימות, אז גם הוא הולך. כושר השיפוט הנכון,
איפה הוא? אלוהים, אני צריכה אותו קצת! תביא לי, רק טיפה, טיפה
אחת של תמימות.

ההורים שלה גם רוצים להגן עליה, שהתמימות שלה לא תברח בגללו
גם, והם לא מבינים, גם אני לא הבנתי, אבל זה לטובתה, כדי לשמור
על הטיפה הזו, הטיפה של התמימות, שלא תברח גם לה. אתם מבינים?
אני כבר לא יכולה להסביר, כי אז היא תדע, היא תדע שגם לי היא
ברחה ולמה.
אז היא תדע. הטיפה של התמימות, שלא תברח גם לה, אתם מבינים? גם
אני לא הבנתי פעם.